בכיר בצה"ל אמר השבוע: "אנחנו עומדים בפני משבר המילואים החמור ביותר מאז 1973". בכירי הצבא היו ילדים בימי מלחמת יום הכיפורים, שבהם כוחות המילואים הפכו את פני המערכה, הצילו את רמת הגולן וחצו את תעלת סואץ – ואחר כך רבים מהם, כאזרחים ששוחררו משירות, הובילו את המחאה שהסתיימה בהתפטרותה של ממשלת גולדה מאיר. זה לא היה משבר במילואים, אלא שבר שחשו אזרחים שפשטו מדים בשל כשלי ההנהגה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• יצחק שמיר צדק
• דברים שאתר האינטרנט של שב"כ לא מספר לכם
• מה המטרה האמיתית שלהם בעונש מוות
• אפשר עוד לתקן
כדאי למפקדים להיזכר במשבר הגדול יותר, והרלוונטי יותר בהשוואה להיום, שהתחולל בקרב אנשי המילואים עשור אחר כך, עקב מלחמת לבנון הראשונה. אז מחו אנשי המילואים לא על מחדל מודיעיני או מדיני, אלא על מה שנתפס בעיניהם כהפרה ראשונה במעלה של החוזה בין המדינה לאזרח - מלחמת שולל שאליה יצאה ממשלת מנחם בגין בהצהרת שווא. אז גם נשמעו דיבורים על סרבנות שירות בלבנון, אלא שאלה לא חרגו מעולם מסרבנותם של יחידים. פרשת "החטיבה שלא גויסה" ב-1982 לא היה סירוב להתגייס אלא כמעט להפך: תיאור כוזב מפי הרמטכ"ל רפאל איתן של הנסיבות שבהן לא גויסה חטיבת צנחנים במילואים.
מה שמתרחש מאז הוכרזה תוכנית נתניהו-לוין לשינוי האיזון בין הרשויות בישראל הוא משהו אחר, המשקף את מה שאירע מאז לחברה הישראלית ולמילואים כאחת התופעות הייחודיות שאפיינו אותה בעבר. כבר עשורים שאנשי המילואים המשרתים בפועל - שמספרם היחסי מתמעט עד כדי אחוזים בודדים מחייבי השירות - רואים את עצמם כמתנדבים, הנושאים בנטל יחסי כבד מאי פעם ואינם זוכים להוקרה ראויה. וכבר עשורים שהחברה הישראלית, המתפרקת לשבטים המתנגחים זה בזה, אינה רואה בכל דבר הקשור למדינה - משמירה על החוק ועד לשירות בצבא - ערך קולקטיבי, אלא הקרבה של הפרט למען הכלל כפוי הטובה, המקנה לו זכות-יתר בוויכוח ההולך ומחריף על דמותנו.
ממכתבי ההתרעה של משרתים ביחידות שונות עולים שלל נימוקים לאפשרות הסירוב: הטייסים מבטאים חשש מהעמדה לדין בחו"ל, בעוד אחרים מדברים על הקושי לשרת משטר לא-דמוקרטי או על סכנת פקודות לא חוקיות בעת שירות בשטחים. אפשר לפרק טענות אלה למרכיביהן ולצאת נגדן, ואפשר לבדוק בציציות של כל חותם ולשאול כמה הוא אכן מעורב בדברים שמפניהם הוא מביע חשש, או למה לא יצא נגדם עד היום. אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את התמונה הגדולה.
הדברים אינם קורים, כמובן, בחלל הריק. בהסכמים הקואליציוניים יש התחייבות לחוק יסוד לימוד התורה, שיעגן בחוק את הפטור משירות לחרדים ויקבע שיש ערך השווה בערכו לשירות צבאי ואף עולה עליו. נוסף על כך, זה שנים שהדרג המדיני וצה"ל אינם שועים להתרעות בדבר הצורך לעצב מודל מילואים אחר, שיכיר במציאות הקיימת ויקנה מעמד מיוחד למעטים המשרתים שירות משמעותי וארוך, ובעיקר יבהיר להם כי יש בהם צורך של ממש להגנת המולדת.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןמעל לכל, יש להכיר בכך שמדינה המונהגת על ידי תרבות של כוחנות, היעדר כללי משחק ופעולה בעיקר כדי לנגח את האחר, מביאה את היחיד לתחושה של ניתוק וזרות, שהדרך המתבקשת לבטא אותה היא באיום לא לעשות את מה שאחרים ממילא אינם עושים. מדינה שהנהגתה מתעלמת מן הסכנות שבפעולה שלה, המאיימות לפגוע ביחיד כלכלית וערכית, אין לה סיכוי להכריח את היחיד לעשות את המעשה האזרחי העליון של השתתפות בהגנתה. ועבור יחידים שמרגישים ניכור גובר והולך במציאות הישראלית, איום בסירוב לשירות מילואים הוא מוצא שמחירו האמיתי נמוך יחסית.
הרמטכ"ל הרצי הלוי מתחיל, לפיכך, את כהונתו בתנאים קשים במיוחד: איראן היא מדינת סף גרעינית, בשטחים בעירה גדולה, ומבנה כוח האדם של הצבא עומד בעיצומה של סדרת משברים בגיוס, בקבע ובמילואים. וגרוע מכל, הממשלה עושה כמיטב יכולתה לא להנהיג ולאחד, אלא לערער את יסודות הבניין ולהגביר את הסכנה.
- הח"כ לשעבר עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
