ראש שירותי בריאות הציבור, הד"ר שרון אלרעי פרייס, הגיעה לוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" וסיכמה כמעט שנתיים בתפקיד - בתקופה סוערת במיוחד. בפתח הריאיון סיפרה כי לאחר חודשים ארוכים היא אינה מסתובבת עוד עם מאבטח. "זו ממש תחושה של יציאה מהכלא. רמת האיום ירדה לדרגה 4, זה אומר שצריך להסתובב עם כפתור מצוקה - אבל לא עם מאבטח צמוד", אמרה.
היא שיתפה כי בחודשים שבהם התגברו האיומים וההשמצות כלפיה חששה. "היו הפגנות מאוד מילוליות ליד הבית שלי. היו תמונות שלי עם סכינים, קריאות לתלות אותי על עץ, תיאורים יצירתיים כאלה ואחרים איך לסיים את חיי". לדבריה, מרבית האיומים נותרו בגזרת הרשתות החברתיות, "בגלל זה רמת האיום הועלתה לדרגה שבה גם היה מאבטח צמוד אליי מחוץ לבית. ברמה שאני הולכת לטיול עם הכלב בשש בבוקר, אז הוא בא איתי".
ד"ר אלרעי פרייס אמרה כי הסיטואציה, גם בהסתכלות אחורה, היא "בלתי נתפסת" מבחינתה. "הכי קשה לי להכיל זה הפער בין הכוונות ובין הרצון ובין העשייה והמקום. אני מגיעה כרופאה, שרוצה להציל בני אדם, והכוונות שמייחסים לך, כבת לאמא שעלתה לאחר השואה, להגיד עליי שאני 'נאצית' ולייחס אליי את זה, זה פשוט באמת קשה להכיל, ממש", אמרה
ראש שירותי בריאות הציבור סיפרה על התמודדות ארבעת ילדיה עם המצב. הם ארבעה בנים, הקטן בן 8 והגדול 18. "זה באמת קשה. היו רגעים שהיו יותר קשים. אני זוכרת שכשהייתה הפגנה ליד הבית צעקו לי שאני 'רוצחת ילדים' ו'נאצית'. אני לא הייתי בבית בכלל במהלך השבוע והתקשרתי לבעלי. שאלתי אותו - 'הילדים שומעים את זה?', והוא אמר לי, 'לא, לא, זה בסדר, זה כלום'. אז חשבתי 'אוקיי, הם כנראה באמת לא שומעים'".
למחרת בבוקר לקחה את בנה הקטן לקייטנה. "הייתי עם נהג, ישבתי לידו ויואב (בנה) ישב מאחורה. תוך כדי נסיעה הוא אומר לי, 'אמא למה אומרים שאת רוצחת ילדים?'. אני מרגישה שכל הדם יורד לי מהפרצוף, פתחתי את החגורה, עברתי אחורה, ישבתי לידו וחיבקתי אותו. התחלתי להסביר לו, זה מאוד קשה. היו הרבה שיחות על זה, ניסיתי להרגיע. אבל גם עם הבן הגדול, שהוא בן 18, אחרי האירוע שהיה בכנסת שקיללו אותי, פשוט חזרתי הביתה ב-01:30 בלילה והוא חיכה לי בדלת, לשאול אם אני בסדר. זה היה להם מאוד קשה", ציינה.
היא התייחסה גם לתחלואה הגואה, לאחר שמקדם ההדבקה עלה הבוקר ל-1.23, ומספר המאומתים ליום כבר עבר את ה-13 אלף. ד"ר אלרעי פרייס אמרה כי "הקורונה מרימה ראש, כמו שאנחנו מכירים אותה מכל הפעמים. אנחנו כל הזמן אומרים שהקורונה לא עברה - היא נמצאת פה ואנחנו צריכים ללמוד לחיות לצדה. זה לא אומר לטמון את הראש בחול ולהתעלם". לדבריה, השיטה להתמודד עם המגפה היא "לעשות בדיקות ולהבין איך אנחנו בכל זאת שומרים על האזרחים. מגינים על הגבולות כמה שאנחנו יכולים, אנחנו בעצם יודעים שכל הגלים הגדולים הגיעו לנו מחו"ל. אז אנחנו מנסים כמה שיותר להגן על הגבולות".
- יש בעצם כוונה להחזיר את הבדיקות לפני ואחרי טיסות?
"אנחנו חושבים על כל מיני דברים. האם להחזיר את הבדיקה לפני העלייה למטוס, האם זה יכול לעזור. האם להוסיף עוד בדיקה ביום השלישי לאחר הנחיתה או ביום החמישי, ללא קשר לבידוד, כדי למצוא בעצם את האנשים שמתאמתים. גם היום יש לנו 600-500 מאומתים שמגיעים מחו"ל, רובם כמובן ישראלים. אז לנסות לראות איך אנחנו באמת מצמצמים את הסיכון הזה שבעיקר מגיע מהגבולות".
היא נשאלה אם יכולה לנבא "מתי כל זה ייגמר" והשיבה בציניות: "להביא את הכדור בדולח שלי? היום לא הבאתי". "קורונה זה לא רק תמותה, אלא גם הסיבוכים העתידיים, ה'לונג קוביד' ה-PIMS. אני חושבת שהעיקר הוא באמת שרוב המדינות יגיעו למצב של איזשהו חיסוניות טובה, יש עוד הרבה מאוד מדינות שבהם אין חיסונים. בין היתר כי לא היו גלי תחלואה משמעותיים מכל מיני סיבות, ואז ברגע שנכנסת תחלואה יש גל תחלואה מאוד גדול, לאט לאט הדבר הזה ישכח, וגם המגפה הזו תיגמר כמו כל המגפות".
"זה לא הולך לעבור בקרוב, והדרך לחיות עם זה בעיניי לפחות היא כן לזהות שיש עלייה בתחלואה. לשמור על המסכות במקומות סגורים. כי הדבר הזה הוא באמת חשוב וזה מחיר מינימלי וזה מגן עלינו. לראות איך אנחנו שומרים על הגבולות ואיך אנחנו בכל זאת בבתי ספר שומרים על השגרה של הילדים אבל בצורה שתהיה בטוחה יותר".