לפני כשבוע יצאתי מפגישה בפתח תקווה לתל אביב ב-15:00. פחות מ-14 קילומטרים - שעה ו-20 דקות. יומיים אחר כך נסעתי לאביחיל. 41.9 קילומטרים. בהמלצת ווייז טיילנו בכמה מושבים, חצינו שדות חקלאיים, ראינו איך מבשילות הקלמנטינות על העצים והגענו ליעד אחרי שעתיים ו-10 דקות. אחר כך לתל אביב, בבוקר, 18.8 קילומטרים - שעה ו-20 דקות. למושב מזור, 8.4 קילומטר, 58 דקות באמצע היום.
ד' אומרת לי שזה כלום. לוקח לה שעה כל בוקר רק לצאת מראש העין, ש' נוסע מחדרה לתל אביב, 45 קילומטר, כמעט שעתיים. מ' כבר לא מנסה אפילו למצוא חניה בתחנת הרכבת בנתניה. ו-נ' יוצאת ב-6:00, מגיעה לירושלים וממתינה שעה באוטו עד שהמשרד ייפתח. ר', שגר בצפון הרחוק, גם לא יכול להיעזר ברכבות - כי אחרי השעה 21:30 תנועת הרכבות בחיפה נפסקת. וג' לא יכלה לנסוע ברכבת לשדרות, כי אין רכבות בשעה שהיא חוזרת.
במה שנוגע לתקציב, משרד התחבורה בישראל הוא השלישי בגודלו: 37 מיליארד שקל בשנה. כלומר, זה לא הכסף. זה מה שעושים או לא עושים איתו. עלות בזבוז הזמן בפקקים מוערכת בכ-35 מיליארד שקל, וזה בלי להביא בחשבון את עלות נפגעי תאונות הדרכים – תשעה הרוגים רק בסוף השבוע האחרון. והמצב מחמיר. בכל חודש עולות כ-25 אלף מכוניות חדשות על הכביש. מה עוד שהתחבורה בישראל אחראית לרבע מפליטת גזי החממה, ל-40% מפליטת תחמוצות החנקן ול-23% מפליטת תרכובות אורגניות שחלקן ידועות כמסרטנות.
הגיע הזמן שתפנים את הקשר בין משבר הדיור למצוקת התחבורה. שתאיץ את השבת פעולת הרכבות בלילות ובסופ"ש. שתדאג לטיוב הסנכרון של פעולת הרכבות ברשת ושתבטיח וויי-פיי בכל הקרונות
אז נכון שזה לא התחיל אתמול, אבל בהתחשב בעובדה ששרת התחבורה מרב מיכאלי חוגגת חצי שנה בתפקיד, יש מקום לבדוק מה היא עשתה במהלך החודשים האלו, בעיקר נוכח ההצהרות שלה עם כניסתה לתפקיד: "עכשיו אנחנו מתחילים לנוע". זה לא ממש קורה, ולא מדובר פה בפרויקטים ענקיים נוסח הרכבת לקריית שמונה, שאותה הבטיחה - "מילה שלי" - אבל לא תקצבה.
למשל, שתפנים את הקשר בין משבר הדיור למצוקת התחבורה. שתאיץ את השבת פעולת הרכבות בלילות, בימי שישי ובמוצאי שבת, תוך דרישה לייעול תהליך החשמול. שתדאג לטיוב הסנכרון של פעולת הרכבות ברשת, כך שנוסע לא ייאלץ להמתין חצי שעה בתחנה. שתבטיח וויי-פיי בכל הקרונות, לטובת מי שמנצלים את הזמן לעבודה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלשתמצא את אלפי הנהגים החסרים לתגבר את התחבורה הציבורית, כמו שהבטיחה, ואז תוכל לתמרץ נסיעות משותפות ולהרחיב פרויקט נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית. שתקדם שיפוץ תחנות אוטובוס החשופות לגשם בחורף ולשמש בקיץ, כולל תחנות מרכזיות כמו באשקלון, בחדרה ובאילת, שנראות כמו במומביי. שתסביר למה דחתה את יישום התקנה המחייבת מתקן התרעה לילד בכלי רכב.
והעיקר, שמיכאלי תיפרד סופית מעמדת אשת התקשורת המדווחת לנו ש"זה המשבר הכי קשה בתולדות המדינה", ש"אנחנו חייבות לבלום את התהליך" ושהיא רק "עדיין מחפשת אנשי מקצוע טובים". עדיין? אחרי חצי שנה? טובים למה, לפקקים ולפקקות?
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
