ליד הטייפ על שולחן המטבח הקטן בבית ילדותי היו מונחות קסטות רבות. אז עוד לא קראו להן "קלטות". היו שם אורי שבח וה-Eagles, אבנר גדסי ו-ABBA, והיו צלילי הכרם, צלילי העוד, Boney M והצמד הספרדי Baccara. דקלון, חבר צלילי הכרם, היה פס הקול של ילדותי כמו של מחצית מעם ישראל בשנות ה-70. המוזיקה שלו התנגנה גם אצל חברים ובכל אירוע שאליו הלכנו. החצי השני של העם לא הכיר אותו, כמו שלא הכיר את טריפונס או את זוהר ארגוב, מאחר שמשטרת המחשבות שניהלה את קול ישראל וגלי צה"ל סרבה להתייחס אליהם כמוזיקה ישראלית ראויה.
כילד לא ידעתי על כך דבר, אבל ברדיו ניגנו מצעד פזמונים "עברי" שממנו הבנתי שזמרים מזרחים לא נכללים בקטגוריה. תוכנית של מוזיקה "עברית" כללה בדרך כלל רק שירים רוסיים מתורגמים. קצה קצהו של סלסול היה פוסל השמעה של שירים אחרים. על מוזיקה קלאסית חשבתי אז שהיא פסגת השעמום ומקור העצב עלי אדמות, אבל היא זכתה לערוץ משלה ולשעות השמעה על חשבון חצי העם המושתק, תרתי משמע. המוזיקה ה"מזרחית" נכלאה בגטאות כגון התוכנית "על הדבש ועל הכיפאק" או ב"פסטיבל הזמר המזרחי". כדי לפרוץ את החומות היה על זוהר ארגוב לשיר את "הפרח בגני" בעיבוד מערבי-אשכנזי של כינורות-חצוצרות של ננסי ברנדס. לאחר מכן דבר לא חזר להיות כפי שהיה ומנהלי הרדיו גילו שיש בישראל חצי עם נוסף עם מוסיקה ותרבות עשירים.
אבל האומנם משהו השתנה באמת בתפיסת הממסד? פרס ישראל לזמר עברי היה אמור לשקף את השינוי, אלא שבחינת רשימת הזוכים מאז החלו להעניק אותו ב-1983 מלמדת שאותו חצי עם עדיין מודר מהבמה הממלכתית. החריג היחיד היה אביהו מדינה שזכה בפרס רק ב-2022. השנה החליטה ועדת הפרס להעניק אותו ביום העצמאות ה-75 לזמר הפופ שלמה ארצי, ורק אחרי שהוא בחר לא לקבל אותו מסיבות פוליטיות, הועברה הזכייה ליוסף לוי, הוא דקלון.
דקלון הוא סמל תרבותי לא רק בזכות השירים הנהדרים שלו אלא בשל עולם הערכים שהוא מייצג: אדם נחבא אל הכלים שרואה במוזיקה כלי לשמח אנשים. הוא אמן שהשירה שלו ליהטטה בטבעיות גמורה בין טקסטים של נתן אלתרמן לבין כאלה של רבי שלום שבזי, ושעבורו ועבור קהל המאזינים שלו "שר הממונה" אינו בהכרח שר בממשלת ישראל. וזו בדיוק הסיבה שבגינה דקלון צריך לסרב לקבל את הפרס השנה.
הזמר המזרחי נתפס במשך עשרות שנים כפילגש שאותה מסתירים מהמיינסטרים הממלכתי, אף שבפועל היה הוא האישה החוקית. העידן הזה חלף ואיננו, ועדיין, חברי ועדת הפרס ממשיכים לנהוג כאילו הוא חי וקיים. כך נראו הבחירות שלהם מאז יוסד הפרס וכך נהגו אף הפעם: קודם נבחר בשלמה ארצי, ואם הוא לא מעוניין, נו שוין, נעבור לדקלון.
עו"ד אריאל עטרילהליך בחירה כזה, דקלון היקר, אתה חייב לסרב. אתה ראוי לפרס מלכתחילה ולא בדיעבד. כתוב להם שאתה גאה בבחירה בך אבל לא כך. תסביר להם שלאמנות שאתה מייצג יש משמעות עמוקה, ושמאחוריך ניצב קהל גדול שהשירה שלך מסמלת עבורו עולם תרבותי יהודי וישראלי שנמשך מימי הביניים, ושמסורת ויהדות הן מרכיבים מרכזיים בהגדרה שלו. אמור להם שהציבור שבזכותו קנית את עולמך צועד יחד איתך בידיים שלובות, והוא לא מוכן לקבל פרס על תקן גלגל רזרבי לזמר אחר. מרגלית צנעני, אחת מחברי ועדת הפרס, בטח תבין, והיא תהפוך עולמות כדי להעניק לך את הפרס בהזדמנות הבאה.
ברוח ימים אלה, דקלון, זכור שאדם אינו נחשב "אזרח סוג ב'" אם הוא מכיר בערך עצמו ויודע שהוא סוג א'. גם בעידן שבו פוליטיקאים מלבים אש, בצורה דמגוגית, אצל מי שתופסים את עצמם, בטעות, כאזרחים סוג ב', זכור שרק אנחנו קובעים את הגדרתנו העצמית והחברתית בהתאם להערכה שלנו את עצמנו. במשך כל השנים היית אמן סוג א', גם כשהזרם ה"ממלכתי" סירב להכיר בכך. אל תיתן להם לשנות זאת על ידי מסגור שלך כתחליף. אתה אדם צנוע שבורח ממלחמות, דקלון, אבל אתה גם סמל. בחירה לא לקבל את הפרס על תקן פילגש תצרוב אותך בזיכרון ותוסיף לך ולקהל שלך לא פחות כבוד.
- אריאל עטרי הוא עורך דין פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
