פרופ' בנימין אקצין, שייסד את החוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, הגדיר בשנות ה-50 את ישראל כ"מדינת מפלגות". לפי תפישה זו האידיאולוגיה הייתה הבסיס למבנים החברתיים והפוליטיים בארץ והכתיבה את אופי היחסים הצונן בין "השמאל" לבין "הימין". כאשר דוד בן גוריון פסק שממשלותיו יוקמו ללא חרות ומק"י, היה ברור שקיימת גדר הפרדה בין המחנות.
ממשלת האחדות הלאומית בין המערך לגח"ל שהוקמה לפני מלחמת ששת הימים, סדקה לכאורה את החרם אבל הותירה את הוויכוח הרעיוני בעינו. עובדה: מנחם בגין הודיע על פרישתו מהממשלה בעקבות הסכמת גולדה מאיר לדון בתוכנית השלום שהציג מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס, שהתבססה על נסיגת ישראל מהשטחים שנכבשו במלחמה.
בשנות ה-80 הוקמו ממשלות אחדות בין הליכוד למערך בשל תיקו פוליטי, וגם שם כל גוש הקפיד על זהותו הערכית. מדובר היה בשתי מפלגות גדולות, עם יותר מ-40 מנדטים לכל אחת, שהיו מחויבות לתפישת העולם של בוחריהן. רק ב-1996 החל עידן חדש בעקבות שינוי שיטת הבחירות להצבעה בשני פתקים: לכנסת ולראשות הממשלה. הדבר הוביל לפרסונליזציה של המערכת הפוליטית ולהתמקדות בשיווק מנהיגים ועמימות אידאולוגית. בנימין נתניהו הציג את עצמו בסיסמה של המרכז הפוליטי ("נתניהו - עושים שלום בטוח") ופרס התחזה לאיש ימין (עם הסיסמה "ישראל חזקה עם פרס").
הבחירות הבאות יעמיקו ההתפרקות מרעיונות ומצעים לעומתיים. האפשרות שנתניהו יעזוב את הפוליטיקה תותיר מאחוריו ליכוד עם מנהיגים אפורים שעשויים להתפצל בעקבות היריבות המרה ביניהם
ההתמקדות בכוכבים הביאה לעלייתם של אהוד ברק ואריאל שרון ולהמשך נשף המסכות בין המפלגות. "קדימה", שהוקמה מיוצאי הליכוד והעבודה, טשטשה את ההבדלים בין שני הגושים ויצרה לגיטימציה לחיבור פוליטי גם ברשימה אחת. גם בממשלת נתניהו שהוקמה ב-2009 כיהן אהוד ברק כשר ביטחון, ולאחר פרישת מפלגת העבודה הוא הקים את סיעת "עצמאות" שהמשיכה להיות שותפה בקואליציה.
הקשר ההדוק הבין-מפלגתי הפך לחיבוק דוב בעיקר עבור מפלגת העבודה. היא לא העזה יותר להציג את החתירה לשלום עם הפלסטינים כמסר מרכזי, ומצד שני לא הצליחה לייצר מנהיגים אטרקטיביים שיתמודדו עם הקמפיינים המבריקים של נתניהו. כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ב-2013 ביטאה את הניסיונות של השמאל לחפש כוכב משלו, עם כישורים טלוויזיוניים ואניגמה רעיונית, אבל בהצלחה חלקית בלבד.
ניסיון מוצלח יותר בוצע ב-2019 בהקמת מפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ, שסיפק לכאורה מראה ראש-ממשלתי ועובר מסך. המסר הפטריוטי שלו, "ישראל לפני הכול", התאים לכל עת ולכל חפץ גם בשמאל וגם בימין, וריסק סופית את הבדלי הזהויות הפוליטיות במפלגות המרכזיות בישראל. זה הספיק כדי לקבל 35-33 מנדטים בשלוש מערכות בחירות ולבלום את האפשרות של נתניהו להקים קואליציית ימין.
הקמת ממשלת האחדות בין גנץ לנתניהו באביב 2020 גרמה לפילוג בכחול לבן ולאחר מכן להתפוררות הממשלה, שהובילה לבחירות נוספות. טעם החידוש של כחול לבן פג לחלוטין. לפיד חזר לממדיו הטבעיים וזכה ל-17 מנדטים וגם גנץ הפך בקרב הציבור לפוליטיקאי ישן עם שמונה מנדטים בלבד.
ממשלת "השינוי" של נפתלי בנט ולפיד ביטאה באופן מושלם את קץ האידיאולוגיה שפשטה במערכת הפוליטית. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, וכך גם ימינה ותקווה חדשה מן הקצה הימני מצאו את עצמן באותה סירה עם מרצ מהקצה השמאלי ועם רע"מ, נציגת האיסלאם הפוליטי.
הבחירות הבאות, הממששות ובאות כנראה, יעמיקו את התהליך הזה של התפרקות מרעיונות ומצעים לעומתיים. האפשרות שנתניהו יעזוב את הפוליטיקה על רקע משפטו, תותיר מאחוריו ליכוד עם מנהיגים אפורים שעשויים להתפצל בעקבות היריבות המרה ביניהם.
ד"ר ברוך לשםבמקביל, גם במרכז-שמאל יתקשו לגייס פוליטיקאים חדשים שוברי שוויון שיקבלו מספר מנדטים מכריע. ארבע מערכות בחירות רצופות רוקנו כמעט כליל את מחסני החירום של מועמדים פוטנציאלים שמסוגלים לשנות את המפה. הרמטכ"ל לשעבר גבי איזנקוט, שמונח על המדף הפוליטי, אינו כזה. לפי סקר שנערך בדצמבר האחרון הוא מסוגל להגיע עם רשימה בראשותו ל-15 מנדטים, אבל ערכם של סקרים "באוויר" ידוע, וממילא הבעיה מבחינת הגוש היא שרוב הקולות יילקחו מיש עתיד, כחול לבן, העבודה ומרצ.
המשמעות היא שאם לא יהיו שינויי חקיקה בשיטת הבחירות, המפה הפוליטית תמשיך להתפצל לסיעות רבות וקטנות יותר, והרכבת הקואליציה תמשיך להתלוות בסחטנות רבה שתוביל להקמת ממשלה לא יציבה. הקרב הגדול לא יהיה על כלכלה ליברלית, דת ומדינה או עתיד השטחים, אלא על עתיד הכיסאות בממשלה: מי יכהן בתפקיד ראש הממשלה הזמני ומי יזכה בפרס הניחומים של ראש הממשלה החלופי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
