הסיפורים המצמררים מהטבח שעברו תושבי עוטף עזה בשבת האחרונה ממשיכים להצטבר. נעמית דקל-חן (63) שרדה את הטבח בקיבוץ ניר-עוז, אך בנה שגיא נעדר עד עתה. במונולוג מקפיא דם היא מספרת על התגוללות האירועים - ואיך כמעט נרצחה או נחטפה לעזה.
"אחרי חצי שעה של אזעקות צבע אדום ללא הפסקה, הגיעו הודעות מכל מקום שמחבלים מסתובבים בקיבוץ", היא מספרת, הבן שלי, שגיא, שנעדר עד עכשיו, כתב שיש שני מחבלים שמסתובבים במרפאה. אחר כך הוא שלח הודעה נוספת על שני מחבלים שמסתובבים על אופנוע. שגיא אמר לי לנעול את הבית, נעלתי אותו ונכנסתי לממ"ד לבד. שמעתי מסביב אנשים מדברים ערבית, הם נכנסו לבית שלי, שברו כל דבר. נכנסתי לארגז המצעים של המיטה - וכלתי כתבה לי שהמחבלים אצלם בבית. כתבתי לה שהם גם אצלי. הבנו מכולם שמתחילים להצית את הבתים וצריך לשים מגבות רטובות.
"כשהם יצאו, יצאתי מהר להביא בקבוק מים וחזרתי לממ"ד. נעלתי את עצמי מתחת למיטה. העשן התחיל להיכנס יותר ויותר. פתחתי את חלון הממ"ד, אבל כל הפרגולה מעל נשרפה. סגרתי את החלון - ואז כל הממ"ד התמלא בעשן. יצאתי וברחתי וראיתי את אחד מהשכנים שירה בשניים מהמחבלים. חשבתי שזו ההזדמנות לברוח, אבל טעיתי. תפסו אותי.
אמרתי שאעשה את עצמי מתה - והמחבלים לא לקחו אותי. לא התייחסו אליי. הם לקחו את שלוש הבנות, ההורים של התאומה, את כל מי שעוד נשאר בחיים. לקחו את כולם לעזה. אחרי ששיחקתי את עצמי מתה עברה שיירה נוספת של מחבלים, עם שלל שבזזו. המסוק של צה"ל היה מעליי. סימנתי שאני בחיים. ניסיתי להתקדם. כל פעם שהגיעו מחבלים עשיתי את עצמי מתה כי הייתי מלאה בדם"
"השכנה שלי הייתה איתם גם. הם לקחו אותי יחפה, החזיקו אותי חזק כדי שלא אברח. אני לא מבינה מילה בערבית אבל הבנתי שאמרו שלא אברח. הם לקחו אותי ברגל יחפה לכיוון השדות, לשער האחורי מכיוון עזה. בדרך ראיתי בתים שרופים לגמרי, הבנתי שבחיים לא יוצאים מבתים כאלה. אני יצאתי כדי להציל את עצמי מהבית. הלכנו 150 מ' בשדות על הכביש לכיוון עזה. ראיתי מחבלים הולכים עם שלל, מזוודות מלאות, טלוויזיות, קלנעיות. הם בזזו הכל. הייתי עם שכנה שאמרה שהרגו את הבן ולקחו את בעלה. אמרתי שאנחנו ביחד. בואי נראה מה הלאה. אחרי 150 מטר עצר מעין טוקטוק עם ארגז כשמאחור עוד חמישה אנשים, כולם מהקיבוץ. הייתה שם חברה טובה שלי ושלוש ילדות קטנות בוכות, שתיים מהן בנות שלוש בלבד, לא יודעות מה לעשות עם עצמן. המשיכו לנסוע איתנו מכיוון עזה כשמעלינו מסוק של צה"ל. באיזשהו שלב המסוק ריסס את כל המחבלים שהיו על הטוקטוק, הנהג ונוספים. הוא פשוט ירה בכולם. היו מלא צרחות בטוקטוק.
"כל המחבלים מתו, אנחנו נותרנו בחיים מלבד חברה אחת. הבת שלה שבאה לבקר אותה נשכבה על אמא שלה שמתה בידיים ולא יכלה לעזוב. אני לקחתי את אחת הילדות, עוד חברה לקחה ילדה נוספת ורצנו לשדות. היו איתנו עוד זוג הורים עם תאומות בנות 3, רק אחת מהן הייתה ברכב. הם התחילו לרוץ איתנו. קראנו לבת שאימא שלה נהרגה שתברח איתנו, כי היא מתה. היא בכתה 'אימא מתה בידיי - ולא שמרתי על הבנות'. היינו 50 מטר בתוך השדה. חטפתי רסיסים בגב, בירך ובראש. דיממתי.
"נשכבתי על האדמה והגיע טרקטור. טרקטור שלי, שעבדתי איתו. היו שם מחבלים. הם ראו אותנו ובאו לאסוף אותנו לטרקטור. אמרתי שזה או עכשיו או אף פעם. אמרתי שאעשה את עצמי מתה - והם לא לקחו אותי. לא התייחסו אליי. הם לקחו את שלוש הבנות, ההורים של התאומה, את כל מי שעוד נשאר בחיים. לקחו את כולם לעזה. אחרי ששיחקתי את עצמי מתה עברה שיירה נוספת של מחבלים, עם שלל שבזזו. המסוק של צה"ל היה מעליי. סימנתי שאני בחיים. ניסיתי להתקדם. כל פעם שהגיעו מחבלים עשיתי את עצמי מתה כי הייתי מלאה בדם. ב-12:00 היה חם ושתיתי מממטרות שדלפו. המשכתי ללכת לכיוון שדרת אשלים. אני מכירה את כל הכבישים בשדות. הרמתי את הראש וראיתי שלושה קיבוצים עולים באש, את מגן, את ניר עוז ואת נירים. שלושתם עלו באש.
אפילו שלא הייתי בטוחה שיש לי לאן לחזור, אמרתי שאני חייבת להגיע לילדים שלי ולראות מה קורה איתם. יש לי שני ילדים וארבעה נכדים. זה מה שהחזיק אותי. הלכתי שעתיים בשדות והצלחתי להיכנס לקיבוץ. חיפשתי מקום שלא בוער. כבר לא הרגשתי את הרגליים. בדרך ראיתי חורבן והרס אדירים. אי אפשר לתאר את הפוגרום. הכל שרוף, שבור, אין בתים. בתי עץ נשרפו לחלוטין ורק ממ"ד נותר. אלה היו מראות נוראיים. הגעתי לבית של הבת שלי שלא היה שרוף. דפקתי ולא פתחו לי. צעקתי 'אופיר, זו אימא' והם לא פתחו כי חשבו שאלה מחבלים. בסוף פתחו לי ונפלתי על המזרן. כולי מדממת. ומאז אני מחכה רק לשמוע על הבן שלי שעדיין נעדר.
"אמרתי שיעדכנו את כולם שאני בחיים. אחר כך הגיעו וטיפלו בי ופינו אותי לבית החולים סורוקה. לקח שעות. כשחזרתי לבית שלי בשעה אחת וחצי הצבא לא היה בכלל בקיבוץ. והכול התחיל בשעה שש וחצי בבוקר, באחת וחצי לא היו חיילים בכלל. הלכתי בפחד שמחבלים יירו בי בגב. הייתי נחושה למצוא את הילדים שלי. זו הייתה מלחמת ההישרדות שלי, להגיע לנכדים ולילדים. הקיבוץ נחרב לגמרי. אין לאן לחזור ואין מאיפה להתחיל. פשוט מחקו אותנו. אני כל הזמן חושבת איך הגענו למצב הזה. איך? ליבי עם מי שנשאר על הטרקטור. אבל הייתי חייבת להציל את עצמי ולהגיע לילדים שלי".
