(צילום: משי בן עמי)
מיעוט קולני של מילואימניקים תפס כותרות בחודשים האחרונים עד שלרגע כמעט שכחנו מי הם באמת רוב משרתי המילואים בצה"ל: אנשי החטיבות הלוחמות של חילות השדה, אנשי חיל הים והאוויר, פיקוד העורף והמודיעין. אחוזים בודדים מאוכלוסייה של שכירים, עצמאים, סטודנטים והורים צעירים העוזבים הכול כדי לשאת בעול השקט והסיזיפי, חסר התהילה ונטול זוהר, בגבולות מצרים וירדן, בשומרון או בלבנון, לעיתים במפקדות ולעיתים באזורי סכנה של ממש. הם לא מבקשים תמורה ולא חושבים שקולם או דעתם נחשבים יותר, או שהתנדבותם ושירותם הם קרדום לחפור בו.
לעומתם ניצבת חבורה קטנה ומיוחצנת היטב של משרתים שהחליטו על רקע הרפורמה המשפטית שההתנדבות למילואים היא מנוף פוליטי. הם ותומכיהם מיתממים: "לא סרבנים אנחנו אלא מתנדבים, וזכותנו להפסיק להתנדב". אולם צבא אינו מתנ"ס. הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי אמר זאת לאחרונה בחדות: "לגיטימי להגיד 'אני לא מתייצב יותר', אבל אתה לא יכול להיות בשיבוץ הקרבי, בסד"כ, ולהציב תנאים. אתה לא יכול להיות גם וגם".
זו אינה סתם סרבנות. ניתן לגלות סובלנות במקרים מסוימים כלפי סרבנות מצפון ("לא אעשה פעולה מסוימת הנוגדת את מצפוני"), ובמקרים קיצוניים היא אף מתבקשת. אבל כעת מדובר בסרבנות פוליטית בדרגה החמורה ביותר: מינוף של כוח ותלות צבאיים כדי לאלץ את הממשלה לעשות מעשה שאינו קשור כלל לשירות הצבאי. בכך הם מאיימים על הצבא, על החברה ועל הדמוקרטיה.
את הצבא היא מאיימת לפלג, כי התארגנות שעושה שימוש בדרגות ובתפקיד כדי להשפיע פוליטית מביאה פילוג. כמה אירוני שהמונח "אחים לנשק" נפל שבוי בידי התארגנות שרוב חבריה הם אנשים מצוינים אבל בכיריה השתמשו בתפקידיהם כדי לאיים על המוסדות הדמוקרטיים לשם הגשמת מטרה פוליטית, כשעל הדרך הם יוזמים מסעות הטרדה והפחדה נגד בני-פלוגתא - חלקם משרתים פעילים במילואים – במטרה להשתיקם. מהותה של אחוות הנשק היא העיוורון לכל מה שעלול להרחיק בין אנשים (השקפה, תרבות, עמדה פוליטית) לטובת רעות בלתי מותנית בין חברים ליחידה צבאית. מעולם לא נעשה מהלך נוגד-אחווה כזה בצה"ל.
כך מפלגים את צבא המילואים לשבטים ומעמדות. יש שווים יותר, בעלי תפקיד "ייחודי" שיכולים לאיים ולמנף את מעמדם להשפעה פוליטית; ויש שווים פחות, שגם אם יסרבו קולם לא יישמע. תודה לאל שהמיזם לעת עתה כושל.
כך פוגעים גם בגיוס לצה"ל. מה ירגיש מועמד לשירות צבאי המבקש להתקבל ליחידה פלונית, אם אנשי המילואים שלה נושאים את שמה לטובת מאבק פוליטי? האם יש סיכוי שווה באותה יחידה לכל מועמד? זה כרסום נוסף ברעיון צבא העם המכורסם ממילא.
הפגיעה בדמוקרטיה קשה אפילו יותר. במדינה דמוקרטית החלטות מתקבלות במוסדות שהעם בוחר ופועלים לפי חוק. במדינה בגירעון דמוקרטי המוסדות הנבחרים כפופים למוקדי כוח בלתי-נבחרים. במדינה מושחתת יהיו אלה בעלי הון; במדינה עם ממשל חלש ארגוני פשיעה; וברפובליקת בננות – גופי הביטחון. גם בישראל הדמוקרטיה סובלת מגירעון מסוים, בשל שליטה מוגזמת של גורמים בלתי נבחרים בהחלטות ציבוריות, ובשל המנופים המופרזים שיש לארגוני העובדים.
עו"ד אריאל ארליךאך הללו מתגמדים נוכח מה שאירע אצלנו בתחילת האביב, כשהממשלה הקפיאה את הרפורמה בשל איומי הסרבנות בתוך הצבא. קבוצה קטנה של משרתים הצליחה להפוך ל"ועד שאלטר" שהכניע למעשה את המנגנון הדמוקרטי, בעניין שאינו קשור כלל לצבא. אין קרוב מזה להפיכה צבאית. הרמטכ"ל החליט להכיל ולהתעלם, ובעתיד נצטרך להתמודד עם התוצאות: מכתבי סרבנות על כל צעד ושעל, על כל מהלך ממשלתי או פרלמנטרי שלא יישא חן בעיני מילואימניק חשוב-בעיני-עצמו.
זו העת לתקן ולהציב חיץ ברור בין שירות בצבא ובין פעילות פוליטית. צה"ל חייב זאת לעשרות אלפי אנשי המילואים האמיתיים, מכל שדרות העם, שימשיכו לשרת את ביטחון ישראל בצניעות ובאחוות לוחמים ללא תנאי. הוא חייב זאת לדמוקרטיה הישראלית.
- עו"ד אריאל ארליך, קצין במילואים וראש מחלקת הליטיגציה בפורום קהלת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
