בקורס קצינים לימדו אותי עיקרון ברזל: בשדה הקרב מתמודדים תחילה עם האיום הקרוב, זה שמסכן באופן מיידי את חיילי ואותי. רק אחרי שהוא נוטרל או דוכא מתמודדים עם איומים הרחוקים יותר בזמן ובמרחב, גם אם במהותם הם מסוכנים יותר. התיעדוף הבסיסי הזה נכון גם לגבי המערכה שמנהל כעת חלק ניכר מהציבור הישראלי כדי לבלום את מתקפת הפתע שהונחתה על המשטר הדמוקרטי במדינה, ושמאיימת באופן מיידי על החופש והזכויות הבסיסיות של האזרחים החילונים ומיעוטים אחרים. זה האיום המיידי שאיתו צריך להתמודד כאן ועכשיו ללא שהיות.
האיום בסרבנות מצד אנשי מילואים במערכים קריטיים, אפילו אם יממשו אותו לתקופה קצרה בתקופת רגיעה, לא מהווה סכנה מיידית ואפילו חמורה למוכנות של צה"ל וליכולתו לתפקד בשעת מלחמה. לפחות לא בתקופה הקרובה. אני מעז לקבוע זאת על סמך היכרות קרובה של כשישה עשורים עם היכולות והפגמים של צבא הגנה לישראל. מה ששר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ושאר בכירי הביטחון מזהירים מפניו – בצדק - הוא הנזק שעלול להיגרם לכשירותו ומוכנותו של צה"ל בטווח הארוך יותר, וגם זאת רק אם תופעת סרבנות המילואים תימשך, תעמיק ותתרחב.
הסרבנות מהווה איום בעיקר בגלל התקדים שייווצר ושעלול לכרסם באופיו הממלכתי של צה"ל כצבא רוב העם הנושא בנטל הביטחון (החרדים והערבים אינם נושאים בנטל). האופי הממלכתי נחוץ כדי שהשיקולים והפקודות שיתנו המפקדים בכל הרמות, על פי הנחיות הדרג המדיני (הקבינט), יהיו ענייניים ונטולי שיקולים פוליטיים. החיילים, ובעיקר הלוחמים, צריכים להאמין ולהיות בטוחים שזה כך בעיקר כשיידרש מהם לבצע משימה עד הסוף תחת אש ותוך סיכון חייהם.
סרבנות טייסי המילואים – גם אם לא התכוונו לכך ולא באורח מיידי – מחדירה שיקולים פוליטיים ללב העשייה המבצעית של הצבא. זו כשלעצמה פגיעה אנושה בממלכתיות וביכולת של קצינים דוגמת מפקד חיל האוויר לשקול ולתת פקודות באופן ענייני. אבל צריך להדגיש: כל זה יקרה לא בעוד יום ולא בעוד שבוע, אלא בעוד זמן רב יחסית.
לכן, האיום שבו הציבור צריך למקד את תשומת ליבו ואיתו אנו חייבים להתמודד בטווח הזמן המיידי אינה סרבנות המילואימניקים אלא חקיקת הבזק שמובילים הפוליטיקאים. בנימין נתניהו, יריב לוין, שמחה רוטמן, אריה דרעי, משה גפני, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר הם שפתחו ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה ועל הישראליות החילונית, והם שאשמים ישירות ובאורח בלעדי בקרע העמוק שנוצר בציבור ואשר סרבנות אנשי המילואים היא סימפטום שלו ולא הסיבה להיווצרותו וקיומו.
שר הביטחון יואב גלנט נגד הקריאה לסרבנות
הפוליטיקאים האלה, שעלו לשלטון באופן דמוקרטי למהדרין, לא נרתעים מהנזק שכבר הסבו ללכידות ולאחדות הציבור ולשאר מרכיבי הביטחון הלאומי שלנו. הם נחושים לבצע את המשימה ההרסנית שהציבו לעצמם ולהעמיד אותנו בפני עובדות מוגמרות בתוך כמה שבועות, עד פסח. אם יצליחו בכך - התוצאות יהיו בלתי הפיכות בעתיד הנראה לעין.
העיסוק התקשורתי, הפוליטי והציבורי הכמעט אובססיבי בגילויי הסרבנות של המילואימניקים מטריד אותי מפני שהוא מסיח את הדעת מבלימת מתקפת החקיקה שנמצאת בעיצומה. מיותר בשעה זו לבחון לעומק אם הסרבנות מוצדקת או לא, ואם זו ממש סרבנות או רק איום באקדח ריק מכדורים (שהרי כולנו יודעים שבמצב חירום או מלחמה כל ה"סרבנים" יתייצבו כאיש אחד להגן על משפחותיהם ועלינו).
רון בן ישיאני קורא, לכן, לאנשי המילואים: אחיי היקרים – הרפו מהסרבנות שמונעת ריכוז קשב ומאמץ במחאה אפקטיבית שכנראה יהיה צורך להסלים. סרבנות תזיק לתפקוד צה"ל בטווח הארוך (היא גם עלולה לזלוג "בהפוך" לסדיר), היא כבר יוצרת תקדים שעלול לחזור כבומרנג אל משלחיו והיא מאמללת את המפקדים שלכם שרבים מהם היו מצטרפים אליכם אילולא גילו אומץ ושליטה עצמית מתוך הבנה שמעשה כזה יהיה הרה אסון.
ובכלל, ראוי שכולנו נזכור, בעיקר הפוליטיקאים המניעים את אמוק החקיקה, אבל גם מי שמנסה לעצור אותם באמצעות האיום בסרבנות: המסר שאנו משדרים לאויבינו הוא מסר של חולשה; חולשה מכרסמת בהרתעה; היעדר הרתעה מוביל למלחמה; ובמלחמה נחטוף כולנו.
- רון בן ישי הוא הפרשן הביטחוני של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
