(מתוך "סיירת מטכ״ל", באדיבות HOT8 ורשת 13)
זו נחשבת עד היום להסתבכות הכי גדולה של סיירת מטכ"ל בארץ אויב. לילה שהמילה דרמטי צרה למידותיו. נראה היה שהכול הולך כשורה במבצע המסווג של היחידה בלב סוריה: חציית גבול והתקדמות חשאית אל עומק השטח, כשלפתע הגיע דיווח של אחד מכלי הרכב על תאונת דרכים. בהתחלה היו כולם בטוחים שהכוח המדווח נתקל בתאונת דרכים מקומית, שבה היו מעורבים שני כלי רכב סוריים. אבל כעבור זמן קצר, כשיגיעו למקום, יגלו אבי דיכטר ומשה "מוסא" צברי, הלוחמים שהובילו את הכוח, שמדובר באירוע אחר לגמרי. זה לא תאונת דרכים מקומית. זו תאונת דרכים של אחד מרכבי סיירת מטכ"ל.
במונחי היחידה זו הייתה קטסטרופה. סיטואציה שבמקרי קיצון עלולה להגיע לכדי מלחמה כוללת או נפילה בשבי. או שניהם. הלילה הקיצוני הזה הוא אחד האירועים המתוארים לראשונה על ידי המשתתפים עצמם ב"סיירת מטכ"ל" סדרה דוקומנטרית חדשה של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי שתשודר החל מהערב (שלישי) ברשת 13 אחרי החדשות, ומדי יום ראשון ב-HOT8 ותהיה זמינה ב-HOT VOD.
"צוות יורם" בפיקודו של יורם יצחקי היה מורכב מבחינה אנושית. מערכות היחסים בתוכו היו לא פשוטות והידרדרו מדי פעם לעימותים של ממש עם הפיקוד. השיא הגיע ממש בתוך ההכנות למבצע המיוחד בסוריה להשגת הרתעה מודיעינית, שגם כך היה מסובך לביצוע: חבר הצוות הודח בעקבות התחמקות מהשתתפות באירוע ריצה עממית שבו נדרשו הלוחמים לקחת חלק. חברי הצוות זעמו. האווירה בין הלוחמים למפקדים הייתה עכורה. זה ללא ספק השפיע על ההכנות.
לקראת הביצוע עצמו, מכיוון שתרגילי המודל לא היו מדויקים עד הסוף, הזעיק מפקד היחידה דאז, עמר בר-לב, את המילואימניק אבי דיכטר לחזק את הכוח ולהשתתף במבצע. דיכטר היסס בתחילה, אבל כשהבין שאחד הלוחמים בכוח הוא טובי שור - הסכים מיד. הייתה לכך סיבה טובה. אבידע שור, אחיו של טובי, נהרג במבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1972. אבנר שור, אח נוסף של טובי, היה חברו הקרוב של דיכטר מהצוות בסיירת מטכ"ל. "אם אני אסרב ולא אהיה שם ומשהו יקרה לטובי", חשב לעצמו דיכטר, "איך אוכל להסתכל למשפחת שור בעיניים?". הוא הודיע לבר-לב שיסכים להשתתף רק אם טובי יהיה צמוד אליו לאורך כל המבצע.
ב-18 בדצמבר 1984, נר שני של חנוכה, לאחר כמה דחיות, יצא "צוות יורם" למבצע. טווחי הזמנים לביצוע היו גבוליים. לוחמי סיירת מטכ"ל שישבו בכלי הרכב בדרך לפעילות ידעו שאין להם הרבה זמן. שהיכולת לבצע נוכח מגבלות הזמנים מוטלת בספק. זאת כנראה הייתה הסיבה שאחד הנהגים לחץ על הגז יותר מדי. בשל המהירות המופרזת, התהפך אחד מכלי הרכב. כשדיכטר וצברי הגיעו לשטח התבררו להם ממדי האסון: ג'יפ הפוך שארבעת גלגליו באוויר, לוחמים פצועים, וגם לוחם אחד - ברק שרעבי - חסר. תוך זמן קצר יתברר גורלו. שרעבי נהרג בתאונה. כל זה במקום שלא ניתן להנחית בו מסוק צה"לי. מעכשיו, הכוח יהיה אדון לגורלו.
על דיכטר וצברי, דוברי ערבית שניהם, הוטלה המשימה לנסות ולהחזיר את הלוחמים הביתה בשלום בתנאים בלתי אפשריים: חיילים פצועים, חלקם עם זעזוע מוח, ג'יפ מושבת שיש לגרור חזרה לגבול, לוחם הרוג וכוחות סוריים שמתחילים להתעניין במתרחש בשטחם. משימה נוספת הייתה להשאיר את השטח נקי מציוד, כך שמי שיתהה לפשר כלי הרכב שהתהפך, לא יוכל לדעת שמדובר בכוח ישראלי.
סמ"ר ברק שרעבי ז"ל מתוך אתר יזכורבתוך זמן קצר החלו להתקרב סורים מקומיים לאזור התאונה. לברר מה קרה, אולי לנסות לעזור. המטרה של דיכטר וצברי הייתה להרחיק אותם משם. בשלב מסוים התקרב אופנוע לאזור התאונה ודומם את המנוע. אחרי דין ודברים קצר הצליח דיכטר "לנער" אותו ושלח אותו ל"המשך טיפול" אצל צברי. כשמרחוק התגלו אורות של מקומי מתקרב רגלית לאזור עם פנס, הבין דיכטר שחייבים להסתלק משם עכשיו.
אלו היו דקות עוצרות נשימה ומורטות עצבים של מרדף דרמטי בתוך השטח הסורי לכיוון ישראל. רכב תקין גרר את הרכב המושבת. בחפ"ק ישבו מפקד' היחידה בר-לב ומאחוריו ראש אמ"ן, אהוד ברק, ומפקד מערך המבצעים המיוחדים יפתח רייכר-עתיר. "כל הגנרלים האלה לא העזו להתקרב אליי לעזור לי, לתת לי עצה", אומר בר-לב בסדרה. "האמת שהם גם לא יכלו לעזור הרבה". רייכר-עתיר: "בשלב הזה צריך בעיקר להיות בשקט. לתת למפקד לנהל את האירוע בלי לחץ".
באחד מכלי הרכב שניסו לחלץ את עצמם מהשטח ישב ספון גם טובי שור. הוא מספר שחש תחוב, במעין קלסטרופוביה. מעבר למתח ולספק אם אכן יצליחו לחלץ לשטח ישראל לפני שהסורים ידביקו אותם, הוא לא יכול היה להתחמק מהמחשבה שישנו סיכוי, בלילה שכזה, שאמא שלו, שכבר התבשרה על אובדן של בן אחד, עלולה להתבשר חלילה על אובדן נוסף. "היו לי שני דברים בראש ברגעים האלה", מתוודה דיכטר שהוביל את החילוץ, "איך לחלץ את הכוח מהסורים, ואיך לשמור על טובי".
בשלב מסוים, תוך כדי התקדמות איטית ומסורבלת, הגיע הכוח לצומת T. הכוחות הסוריים שמאחור איימו להדביק את הפער. האופציות היו לפנות ימינה לשטח ישראל, או שמאלה לתוך השטח הסורי, כדי להטעות את הדולקים. בר-לב מספר שנתן למפקד הכוח שחר ארגמן אפשרות אלטרנטיבית מחוץ לקופסא: לנסוע ישר אל תוך האפלה, לתוך השטח. זה מה שארגמן עשה. כיבה אורות, נעלם אל תוך החשיכה שמקדימה והציב מארב, למקרה שהסורים ידלקו אחריו לשם. "אם היה צריך, היינו מחסלים אותם", הוא אומר.
בסופו של דבר, כלי רכב סורי אחד שהגיע לצומת פנה ימינה, רכב שני פנה שמאלה, ולוחמי סיירת מטכ"ל יכלו להמשיך בשיירה המקרטעת שלהם – הרוג, פצועים ורכב מושבת נגרר – לעבר ישראל. בדרך עוד הייתה היתקלות אחת עוצרת נשימה. רק אחריה חצה הכוח את הגדר. "היה שם המון בלגאן", מתאר טובי שור את הרגעים שבהם אפשר היה לנשום לרווחה בשטח ישראל. "ואני זוכר שלא כל כך מצאתי את עצמי. לא ידעתי לסדר את הרגשות שלי. אני אפילו לא זוכר שממש נשמתי לרווחה. ניסיתי לשדר סוג של 'הכל בסדר'. בפנים הייתי צריך לעבד את התחושות שלי, מה אני מרגיש ואיך אני מתמודד עם זה".
דיכטר: "אם למדתי על עצמי משהו באירוע, זה שגבולות הפחד הרבה יותר רחבים ממה שנדמה לי. זאת אומרת, הופתעתי מזה שלא פחדתי. שהייתי כל כך שקוע במשימה, שלא פחדתי. ואתה יודע, זה הפתיע אותי כי הרבה מאד שנים, גם ביחידה וגם בשב"כ, היו רגעים של פחד. ידעת שתעשה טוב, תעשה פחות טוב, אתה אומר - את הילדים האלה מביאים הביתה בשלום. אם נצטרך בשקט – בשקט, אם נצטרך ברעש – ברעש. לא הרגשתי שום דבר שקשור בי, אלא איך מביאים את הילדים הרבים האלה הביתה".
