במשרד הביטחון נערכו מראש לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. שר הביטחון יואב גלנט כתב איגרת מיוחדת למשפחות הנופלים ודאג שתגיע ליעדה באמצעות שליח אישי. לא פחות. ברשימת המכותבים נכללו כל האלמנות שבעליהן נהרגו במלחמה וכל ההורים שאיבדו את בניהם ונותרו בינינו. גם אימא שלי, עמית, שאיבדה את אבי רפי אליאסף ז"ל, נמצאת ברשימה. אבל אמי לא תקבל את האיגרת.
היא מסרבת להמתין לשליח ממשרד הביטחון משום שנודע לה בשיחת טלפון מקדימה שהיא המכותבת היחידה. כששאלה את נציג המשרד מה איתי, בנה, נענתה שרק ההורים השכולים והאלמנות נמצאים ברשימת המכותבים. היתומים, כרגיל, שקופים. אמי הודיעה שלאות מחאה היא תסרב לקבל את האיגרת.
באופן אישי, ועם כל הכבוד הראוי, האיגרת לא מעניינת אותי במיוחד. אין שום צירוף מילים שנהוג לומר בנסיבות אלה שלא שמעתי כבר עשרות פעמים. בילדותי נכחתי בכל כך הרבה טקסי זיכרון, ושמעתי כל כך הרבה נאומים, עד ששום דבר שייאמר או ייכתב לא יכול לחדש לי מאומה. וזה בסדר. ישנם דברים שהשפה היומיומית שלנו פשוט דלה מלהכיל, והשכול הוא בלי ספק אחד מהם. מה שאני מבין אך מסרב בכל תוקף לקבל הוא ההתעלמות של המדינה מיתומי צה"ל.
יש בינינו כ-12 אלף יתומי ויתומות צה"ל וכוחות הביטחון האחרים. כולנו, מרגע שמלאו לנו 21, לא נחשבים עוד כבנים למשפחה שכולה. גרוע מזה: בעיני החוק אני אפילו לא נחשב קרוב משפחה מדרגה ראשונה של אבי ז"ל. החוק נחתם על ידי דוד בן גוריון ב-1950, ושונה מאז פעמים רבות: בלחץ הורים שכולים בוטל בו סעיף מפלה ומשפיל של מבחן הכנסה לבני זוג לפני הכרה בהם כזכאים לתגמולים בעבור הבן שנפל. בוטל גם סעיף השולל את זכאותה של אלמנה ששיקמה את חייה ונישאה מחדש. היום אלמנת צה"ל מוכרת ככזו עד יום מותה.
אלא שבעיני המדינה, זמן האבל של יתומי צה"ל קצוב. מרגע שמלאו לי 21, האבל שלי וכל הקשיים התפוגגו באחת. אין השלכות מרחיקות לכת ואין קשיים. למרבה הצער, ההורים השכולים והאלמנות שידעו היטב להילחם בעבור זכויותיהם והביאו לשינוי החוק, לא טרחו לעשות זאת גם עבור ילדי הנופלים. אנחנו היתומים עדיין מקבלים את אותו יחס של 1950.
אין לי שום כוונה לשפוך כאן את קורות חיי. גם כי אינן רלוונטיות ישירות לסיפור וגם כי ישנם עוד רבים כמוני. חלקם הגדול כבר בעשורים השישי והשביעי לחייהם הנושאים את צלקת האובדן בגיל הילדות לכל אשר ילכו. רק החוק נותר בעינו. העוול לא נעצר בבני דורי, ולא ביתומי מלחמת לבנון הראשונה שהגיעה תשע שנים לאחר מכן. העוול ממשיך עד היום.
זיו אליאסףבכל פעם שאני קורא על חייל קבע או מילואים שנפל, אני מייד חושב על ילדיו ועל מעט השנים שנותרו להם לחסות תחת כנפיה של המדינה שבשמה נלקח אביהם, אבל בבוא העת, לכשיגיעו לגיל 21, דינם להינטש בצד. לבי נחמץ לא רק משום שלא יזכו יותר לראות את אביהם, אלא גם כי לא יזכו לתחליף הבהחלט לא מיותר של תמיכת המדינה וההכרה שלה. חשוב לזכור שבינינו מתהלכים אנשים שנושאים בנפשם את צלקות המלחמה, ובכל זאת המדינה לא מוכנה לקחת את האחריות ולהכיר בהם. יתומים פעמיים.
הגיע הזמן שוב לשנות את החוק. על המחיר שגבתה מאיתנו המדינה בעבור הגנתה מגיעה לנו לפחות ההכרה בכאב שהולך איתנו מרבית חיינו. כי גם יתום, כמו הורה שכול וכמו אלמנה, נושא איתו את אבלו כל חייו. כאדם צעיר שכל קיומו מותנה במה שנותר ממשפחתו, וכשאני כופל את שנות חייו של אבי, אני מסוגל, לראשונה, לומר בקול רם ולתבוע את המגיע לי. את המגיע לנו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
