אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה היהודי של ארה"ב שהפך בשבועות האחרונים למשתתף קבוע בקבינט המלחמה מול עזה, מחויב בכל נימי נפשו להבטיח שישראל תחיה בביטחון בשכונה המופרעת במזרח התיכון. אלא שהעמדות והדרישות שהוא מציב, שנתפסות כמגבלות שהוא מטיל על צה"ל, מזכות אותו בארץ בביקורת - כרגע עדיין מנומסת - על האדנותיות שבה הוא מתנהל כלפי בני חסותו כביכול. הוא כמובן לא מזכיר המדינה האמריקני הראשון שזוכה לביקורת כזאת בישראל. הוא אפילו לא מזכיר המדינה היהודי הראשון שזה קורה לו.
הנרי קיסינג'ר, שהלך לעולמו בלילה שבין רביעי לחמישי בגיל 100, היה מזכיר המדינה הראשון של ארה"ב ממוצא יהודי. רבות נכתב, לטוב ולרע, על התפקיד המכריע שהוא מילא במלחמת יום כיפור, אבל את החוויה הסוערת באמת בישראל הוא קיבל כמעט שנתיים לאחר מכן, כשהגיע לארץ בקיץ 1975 בניסיון להביא הסכם ביניים מול מצרים: הסגת צה"ל מאזור התעלה תמורת סיוע ענק מארה"ב.
קיסינג'ר דילג באותו ביקור בין לשכת ראש הממשלה יצחק רבין לבין משכן הכנסת, ואני, ככתב צעיר בקול ישראל, סיקרתי את ההפגנות הקשות נגדו. אנשי גוש אמונים וצעירי חירות האשימו אותו שהוא כופה על ישראל ויתורים שיסכנו את ביטחונה. הם חסמו את הכניסה לירושלים, צרו על הכנסת ושיבשו קבלת פני שנערכה לכבודו. כשהשיירה שלו עברה הם צעקו לו "יהודון, קאפו". הם הזכירו שהוא נשוי לגויה והדפיסו שטרות של דולר עם תמונתו ועליהם הכיתוב: "הוא בא לקנות אותנו בכסף". בין המפגינים הייתה פעילת ימין צעירה, ציפי לבני שמה, לימים שרת החוץ.
ראש הממשלה רבין נחלץ להגן על קיסינג'ר ובריאיון ל"ידיעות אחרונות" ניסה לשכך את הכעסים: "אני קונה אותו על כרעיו ועל קרבו, על יתרונותיו ומגבלותיו. יש לזכור שהוא אינו שר החוץ של מדינת ישראל, ואלמלא היה יהודי היו מתייחסים אליו יותר בכבוד". גם קיסינג'ר העריך ואהב את יצחק רבין, אבל זה לקח זמן. ההיכרות האינטימית שלהם, כפי שסיפר לימים, נבנתה על בסיס של חשדנות הדדית (רבין כיהן כשגריר בוושינגטון כשקיסינג'ר היה היועץ לביטחון לאומי). היא התפתחה לקשר אמיץ ומלא אמון שסייע להם לגנוב סוסים יחד ולקדם את המהלך לסגירת הסכם הביניים עם מצרים.
בספטמבר 2017 נפגשתי עם קיסינג'ר לשיחה ארוכה שנועדה להיכלל בסרט על אריאל שרון שהפיק עידו שרף. חרף גילו המופלג כבר אז, הוא הגיע לארץ ליום אחד בלבד. הוא נכנס כפוף לחדר, אבל מרגע שלחצנו ידיים והוא פתח את פיו אי-אפשר היה שלא להתפעל. הזיכרון היה חד, התובנות בהירות כרגיל.
השיחה, כאמור, נסובה ברובה על אריאל שרון המנוח, ולשניים אכן היו כמה וכמה נקודות השקה. קיסינג'ר העריך אותו מאוד וראה בו אסטרטג צבאי, מצביא מלא עורמה ולימים מנהיג שהיה מוכן להסתכן ולבצע מהלכים מדיניים מרחיקי לכת. "שרון נהג תמיד להיפגש איתי כשהוא מצויד במפות", סיפר. "תמיד שמעתי ממנו על תוכניותיו ליישב בגדה יהודים רבים ולהקים התנחלויות שיהוו חגורת ביטחון לישראל". על ההתנתקות מעזה, טען קיסינג'ר בחיוך ממזרי, סיפר לו שרון חודשים לפני שפרסם את החלטתו באופן פומבי. גם ב-2017 הוא התעקש שהצעד היה מוצדק משום שהמטרה הייתה לא רק יציאה מרצועת עזה, אלא עיצוב תפיסת היחסים העתידיים עם הפלסטינים.
אבל כמובן שהנקודה המכריעה ששילבה בין השניים הייתה מלחמת יום כיפור – מצד אחד מדינאי אמריקני שתפקידו לצנן את הסכסוך במזרח התיכון ואולי בעולם כולו, ומהצד השני הגנרל בשטח, שחלקו בניצחון היה מרכזי ביותר. "בדיווחים הראשונים שקיבלתי מהפנטגון על חציית התעלה על ידי דיוויזיה ישראלית בפיקודו של שרון, הם העריכו שמדובר במהלך טקטי שלא תהיה לו השפעה על המלחמה", סיפר לי קיסינג'ר. "אבל יממה אחרי חציית התעלה התחילו להגיע הטלפונים ממוסקבה. הרוסים ביקשו שננהל מו"מ על הפסקת אש. אחר כך הבנתי שאריק דוהר לכיוון קהיר ושהקרמלין חשש לאבד את הקליינט שלו סאדאת, הנכס החשוב ביותר שלו במזה"ת. וכך המו"מ להפסקת האש קיבל תפנית שללא ספק שרון יצר".
