לפני קצת יותר מחצי שנה צומת הגומא שבגליל העליון הייתה נקודת המפגש הרותחת בין מתנגדי המהפכה המשפטית לבין תומכי הרפורמה המשפטית. בני הקיבוצים מצד אחד, ובני קריית שמונה מהצד השני, הפגינו משני צידי המתרס בצומת שנחסמה מדי שבוע בהפגנות סוערות. השבוע, כשנפגשו שוב באותה הצומת בני ובנות הגליל מראשי "לובי 1701" לצילום משותף, הם הביטו לאחור בטעם חמוץ וכואב.
בסוף חודש נובמבר, כחודשיים לאחר פתיחת המלחמה, הם החליטו לשבור את כל הכעסים והפחדים שליוו אותם בשנת המחאה והבינו כי עליהם לשים את המחלוקות בצד ולהתאחד סביב המטרה המשותפת: החזרת הביטחון לגבול הצפון. גם כעת, כשרחובות בלפור וקפלן שוב מתחילים לבעור, הם מצליחים לשמור על התקווה המשותפת שהצליחו לייצר יחד מול האויב המשותף בלבנון.
5 צפייה בגלריה
ראשי "לובי 1701". מימין: קקון, הלדן שכטר, זאבי, אהרון גוטמן, סלאב, מלכה ודדוש
(צילום: אביהו שפירא)
"היוזמה הזאת צמחה מלמטה, מתוך תחושת אי ודאות וטראומה והרצון למנוע 7 באוקטובר בצפון", הסביר מי שעומד בראש "לובי 1701", ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי. אשתו וילדיו פונו לקיבוץ האון הסמוך לטבריה, ומאז אוקטובר הוא במילואים בכיתת הכוננות המגנה על הקיבוץ שלו. זאבי היה ממובילי המחאות נגד המהפכה המשפטית. כחודש לאחר פרוץ המלחמה הוא שוחח עם חברו משה קקון מקריית שמונה, בעליו של סטודיו "פנדה" לעיצוב גרפי שנעקר עם משפחתו לירושלים, והשניים הבינו שחייבים לעשות מעשה ולאחד את הקהילות שחומות איבה נוצרו ביניהן, על רקע שנת המחאה.
"קמתי בבוקר באחד מימי נובמבר לאמירה של גלנט בגבול הצפון כי 'הרחקנו את חיזבאללה והוא מורתע', וזה קומם אותי מאוד", סיפר קקון. "כתבתי פוסט בפייסבוק שאנחנו דורשים 1701 (החלטת האו"ם להרחקת חיזבאללה מגבול לבנון שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השנייה ב-2006, י"ק), כדי לא להגיע כאן ל-7 באוקטובר. דיברתי עם ניסן ורפאל סלאב (פעיל ימין ונציג מפלגת הציונות הדתית בקריית שמונה, י"ק), הבנו שחייבים לעשות משהו והחלטנו לצאת לדרך ולהקים לובי פעולה אזרחי". כיום חברים בפלטפורמות החברתיות של הלובי יותר מ-8,700 תושבים מהגליל.
זאבי אמר כי "אחרי 7 באוקטובר כולנו היינו בתוך רעידת אדמה ענקית של אי ודאות וחוסר שליטה על החיים. המשפחות שלנו מפונות ורבים מגוייסים למילואים. איבדנו שליטה על כל ממד בחיים שלנו, ואחד מהדברים שמשותפים לכל החברים בצוות ההקמה ובלובי הוא שאנחנו אנשים יוזמים שרוצים להשפיע על המציאות של עצמנו. הבנו שקיבלנו מלמעלה הזדמנות שנייה מול מציאות שהייתה אמורה בכלל לקרות כאן, על פי הצהרות חיזבאללה, והחלטנו שעלינו - כאזרחים שגרים פה - מוטלת החובה לדאוג לזה שלא נהיה מובלים לתוך סיטואציה דומה. יש לנו קייס בינלאומי מוכח שמראה שהגישה הדיפלומטית לבדה - הסדר מדיני - לא יכולה להבטיח את ביטחוננו כאן ולשם זה דרושה התארגנות שחוצה פלטפורמות ומנגישה ידע על מה שקורה כאן בגליל, ופועלת לשנות את המציאות".
תחומי הפעילות העיקריים של הלובי הם קיום סיורים ופגישות עם כל הקשת הפוליטית, ייצוג תושבי האזור בוועדות הכנסת, ריאיונות בתקשורת הישראלית והבינלאומית ויישום כלים פרלמנטריים לקידום הצפון. חברי הנהגת הלובי מוציאים ניירות עמדה ודוחות יומיים על ירי חיזבאללה לעבר ישראל ומנהלים פעילות לובינג מול הממשלים בארה"ב וצרפת.
גם היום, שיתוף הפעולה בין הצדדים שעד לא מזמן הרגישו "אויבים" הוא לא פשוט. הם מעידים שמה שמתחזק את החיבור ביניהם הוא אמון. "ניסן חוטף על זה שחבר לימין הקיצוני ואני על זה שחברתי לשמאל הקיצוני", סיפר סלאב. "יש שהאשימו את קקון ואותי שהתחלנו לעבוד אצל אהוד ברק". רז מלכה מקריית שמונה, סטודנט באוניברסיטת רייכמן בהרצליה וחבר בתנועת בית"ר, אמר כי "אותי האשימו שאני טירון ימני פוליטי שימושי לשמאל". הם מחזקים זה את זה מול הביקורת שמגיעה לעיתים מבית, לאחר שלקחו חלק במפגשים משותפים עם ח"כ צבי סוכות, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וגם עם ראש האופוזיציה יאיר לפיד.
קקון הוסיף כי "כולנו החלטנו להניח בצד את כל הדעות הקדומות והפוליטיקה ומה שהיה לפני 7 באוקטובר, ולעבוד ביחד. אנחנו לא מטשטשים את הדעות שכל אחד אוחז בהן, אלא בונים פה משהו חדש על בסיס אמון ורצון לפעול יחד למען העתיד שלנו פה. בהתחלה זה לא היה פשוט, עד כדי כך שלפני 7 באוקטובר רפאל וניסן היו חסומים בפייסבוק אחד לשני - לא היה פשוט להם אפילו לשבת יחד. נעמדנו על הרגליים האחוריות כדי שזה יקרה,ביקשתי מכולם להחזיק את זה וידעתי שזה יעבוד כי המטרה מבחינתי מקדשת את כל המתחים והפערים".
בחודש יולי 23 יצאתי עם עודד שלום מ"מוסף שבת" למסע בין הקיבוצים לעיר, לאחר שכמה מבני קריית שמונה חסמו את שערי הקיבוצים השכנים במחאה על חסימת הכבישים המובילים לעיר. האווירה הייתה אז רווית שנאה וכעס ונראה כי התקווה מימין ומשמאל הייתה אז זהה. "הלוואי שתפרוץ מלחמה, הלוואי. זה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו", אמר לנו חבר קיבוץ כפר גלעדי אז. "זה עצוב שאמרנו שרק מלחמה תחבר בינינו, ותראה מה קורה עכשיו. זו נבואה שהגשימה את עצמה", אמר כעת סלאב.
זאבי ביקש להבהיר כי הלובי הוא לא ביטוי רומנטי ל"שלום בית": "מה שקורה פה הוא שאנחנו בונים אמון שלא היה פה אף פעם. לראשונה יצרנו פה שיתוף פעולה בין גליל מזרחי ומערבי, בין תושבי העיר, המושבים והקיבוצים וגם עם בני הכפר רג'ר. יש פה רצון למרוד במי שבכל השנים ניסו ליצור כאן מציאות של הפרד ומשול כדי להשאיר את האזור הזה חלש ומפורק".
בעיני מובילי ההתאגדות, הלובי הוא פלטפורמה להובלת רעיונות ויוזמות. יש להם כלל: "מי שמגיע עם רעיון צריך לאשר אותו עם החברים ולהוביל אותו, לא לצפות שאחרים יעשו". כך הם היו אלו שנחלצו ראשונים לכבוד גיבורי תל חי, שלפני שבועיים - לראשונה זה 90 שנה - לא קיימה המדינה טקס ממלכתי ואזכרה ביום נפילתם בי"א באדר לפני 104 שנים.
הם תלו בהזדמנות אחרת שלטי מחאה מקוריים ברחבי הגליל ובמלונות העקורים מאילת ועד הגולן, ואף פנו לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן במכתב שבו הפצירו בו להפסיק את הלחץ על ישראל שלא לפעול צבאית ולאפשר לה להבטיח את ביטחון חיי אזרחיה ועוד.
"הזירה המרכזית שלנו היא פערי התודעה עם מרכז הארץ ומי שלא חיים פה ולא מבינים מה קורה כאן", אמרה פרופ' מירב אהרון גוטמן מראש פינה. היא סוציולוגית אורבנית, חברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון. "גדלתי בקריית שמונה של שנות ה-80 והקטיושות עם האתוס של 'אנחנו לא מפחדים' והוא קרס לנו מול העיניים. אנחנו נוסעים פה בדרכים ושואלים איך ייתכן שהתקפלנו אל רצועת ביטחון בלב ישראל. אנחנו רואים את קירות הבטון והמיגון ולא מאמינים שזה מה שאנחנו רואים. אני האחרונה שרוצה מלחמה, אבל איך יכול להיות שמי שגדלו על גבורה חיים כעת בתרבות ביטחונית של הגנה? בממשלה מבטיחים שישימו לנו עוד מיגוניות ועוד ממ"דים, אבל זה כבר לא פתרון מבחינתנו. בדרום אנשים ישבו בממ"דים ונשרפו ונטבחו במיגוניות. המיגון הזה לא יכול להיות עוד מקום שנותן לנו ביטחון כי אנחנו לא רוצים להיות לכודים בהם ולסמוך עליהם".
לצד 60 אלף מפונים בהחלטת הממשלה והצבא הזכאים למענקי פינוי, על פי ההערכות עוד כ-20 אלף תושבים נמצאים ביישובים הסמוכים לגבול שהצבא לא המליץ לפנותם. הם חיים תחת שגרת מלחמה במרחב נטוש ללא מערכת סדירה של חינוך, רפואה ומסחר. "הבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו מרגישים שאף אחד לא מדבר איתנו מההנהגה", אמרה עו"ד אפרת הלדן שכטר מקיבוץ שדה נחמיה, הסמוך לקריית שמונה, שלא פונה מתושביו. "נראה שהם חושבים שמדובר בדבר שולי וחסר חשיבות שכל כך הרבה אזרחים חיים במציאות מלחמה ללא כל תקווה ובאי ודאות מוחלטת. אף אחד מהממשלה לא בא לדבר איתנו. היינו במצבי חוסר ודאות במבצעים צבאיים כמו ענבי זעם, אבל המצב הזה נמשך כבר זמן רב מדי".
את משבר האמון מול מערכת הביטחון והממשלה ייקח עוד זמן רב לשקם. "אנחנו נאמין כשנראה שינוי במצב ולא כשיאמרו או יבטיחו לנו שהמציאות הביטחונית השתנתה. התחושה היא ש'יסבנו' אותנו ובוקר אחד יגידו ש'הכל בסדר, תחזרו לבתים' ויהיה לנו את 7 באוקטובר שיפתיע אותנו", אמרה הלדן שכטר.
מורן דדוש ממושב גורן שבגליל המערבי פונה עם משפחתו לבית מלון בטבריה. מתחם האירוח "אחוזת מיא" שהוא מנהל נסגר, ואין יודע מתי ייפתח מחדש. הטראומה מבוקר 7 באוקטובר לא תעזוב אותו כנראה לעולם. "יצאנו אז מבתי הכנסת וחיפשנו נשקים ולא מצאנו. היה לנו רובה אחד שהעברנו מאחד לשני, לא היו נעליים ואין מדים. אני לא מוכן שיערבבו אותנו ויגיעו לפה קצינים שיעשו סיבובים כמו פוליטיקאים ויזרקו סיסמאות. כל עוד כל הבתים של חיזבאללה עומדים מולנו על ההר, איך נחזור? תמחקו אותם", אמר.
בצל המגעים הבלתי פוסקים בניסיון ישראלי להגיע להסדר מול לבנון, בלחץ מדינות העולם, מבינים בגליל כי החזרה הביתה עוד רחוקה מאוד. "אנחנו לא מציבים לממשלה אולטימטום אבל מצפים שתבין את האירוע הקריטי כאן, שמביא חורבן על הבית שלנו", הסביר קקון.
"בדרום הבהירה הממשלה מהיום הראשון שצריך לנצח את חמאס כדי שהתושבים יחזרו, ופה אנשים לא יודעים לאן האירוע הזה ייקח אותנו. לא רק שאין כל תוכנית פעולה ברורה, גם את הסיכוי היחיד לוודאות ולתקווה שוללים מאתנו. היינו מצפים מהשרים להתייצב כאן בכל שבוע ולהתחייב על תקציבים מטורפים ולתת אופק למשקיעים, לכלכלה, לרשויות, ובעיקר לתושבים עצמם שבכל יום עוד ועוד מהחברים שלנו מעתיקים את בתיהם למקומות אחרים ומפעלים ועסקים נסגרים ועוברים הרחק מכאן. אין שום מסר של תקווה במציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו רוצים לשמוע שבסוף יהיה פה גן עדן ושהמדינה באמת פועלת לשם כך", סיכם.
