בעיר האורות חזר, זמנית בלבד, הצבע ללחיינו ולחיינו נוכח הישג השיא של הספורט הישראלי במשחקים האולימפיים, שנחתמו בשבע מדליות מלהיבות כחול-לבן בצבעים שונים ובהרכבים משתנים (אישי וקבוצתי כאחד), לצד שורת גמרים והופעה מכובדת של ספורטאים רבים במשלחת האולימפית המוצלחת ביותר בתולדותינו.
כל אלה לא נולדו בוואקום, ואינם בגדר נס: הישגים אלו הם תוצר של מצוינות הישגית ספורטיבית הנשענת על תכנון מערכתי ממסדי אסטרטגי וארוך-טווח, מהמסד ועד הטפחות: בחירת הטובים ביותר לסגל האולימפי, הצבת תשתיות מתאימות, הבטחת שדרת מאמנים יציבה ואיכותית (מאורן סמדג'ה ושני הרשקו דרך איילת זוסמן ועד גל פרידמן, שחר צוברי ורבים וטובים אחרים), הקצאת תקציבים ומתן שקט נפשי וכלכלי לספורטאים, בין היתר בסיוע של המגזר העסקי. מעל כל אלה, עומד הוועד האולימפי בניצוחה של המדליסטית הראשונה, יעל ארד, שבמנהיגותה השקטה ופורצת הדרך הניחה את היסודות לזינוק החד של הספורט ההישגי הישראלי קדימה.
מגוון המקצועות שהניבו הישגים יוצאי-דופן, לרבות בענפי הליבה של התנועה האולימפית והטרוגניות המדליסטים (נשים וגברים כאחד) מעידים, כי לאורך שנים, בדבקות, בצניעות, במצוינות וללא רעש וצלצולים מיותרים, נבנה כאן עומק אולימפי המגלם שיא חדש של ערכים ומצוינות, המעמידים את ישראל במבחן התוצאה בצמרת טבלת המדינות המועטרות במשחקים בפאריס.
דומה, כי מעולם הדיסוננס שבין תפקוד הוועד האולימפי והאיגודים הספורטיביים במקצועות הליבה הישראליים (דוגמת איגודי השיט, הג'ודו וההתעמלות) לבין תפקוד ממשלת ישראל ומרבית משרדי הממשלה – מעולם לא היה גדול ומבהיל יותר.
בוז מוחלט וחתירה מתמדת תחת שומרי הסף
בעוד בסביבה האולמפית, כלל החלטות, ללא יוצא מן הכלל, מתקבלות על בסיס מקצועי (המותאם לספורטאי, אישיותו וצרכיו), איכותני ועמוס בבקרת-איכות בלתי-תלויה המהווה כלי חיוני לדיוק ההישגיות ובהובלת היחידה לספורט הישגי, הרי שבקרב שרי הממשלה האחראים לביטחוננו ולאיכות חיינו – הדברים מתנהלים, למרבה החרדה, באופן הפוך לחלוטין: הבוז המוחלט והחתירה המתמדת תחת שומרי הסף; מינויי מקורבים נטולי הכשרה מקצועית מתאימה; ביזה תקציבית הסותרת כל מדיניות פיסקאלית אחראית ומאיצה התדרדרות בינלאומית במעמד הכלכלה הישראלית תוך זמן קצר ביותר; ועוד. יתרה מכך, בניגוד גמור לתרבות האולימפית שנוסדה כאן בשלושים השנים האחרונות הנשענת על ביקורתיות והישגיות מדידה ומוכחת, ממשלת ישראל חותרת לסכל בכל דרך חשיבה ביקורתית ומשקצת כל המעז לבקר את מנגנון ההרס העצמי שהוקם פה.
בעולם אוטופי, העומק האולימפי הישראלי צריך להפוך למודל לאומי שיש לשכפל למשרדי ממשלה מרכזיים דוגמת משרדי החינוך, התחבורה והתשתיות ולטיפול בחוליי המשק המקומי, דוגמת הריכוזיות
במילים אחרות, הלב הפועם של הוועד האולימפי בשלושת העשורים האחרונים הוא בדיוק תמונת ראי של מה שאין לממשלת ישראל: חזון. למעשה, אין דרך לצלוח את אתגריה הרבים של ישראל - פנימיים (זהותי, חינוכי, כלכלי) וחיצוניים (מדיני וביטחוני), ללא מנהיגות עם חזון. כזו שמכוונת רחוק ועמוק, וקושרת בין ההישג הלאומי הנדרש לבין אחדות העם, המשאבים וסדרי העדיפויות. למען העם - ויחד עם העם. בתוך כך, בולט היעדרה של תפישת ביטחון לאומית, שחסרונה בולט למול זוועות ה-7 באוקטובר ומלחמת עזה הסובלת מפערים כרוניים בקומה האסטרטגית והמערכתית.
צילום: אלוני מורבעולם אוטופי, העומק האולימפי הישראלי צריך להפוך למודל לאומי שיש לשכפל למשרדי ממשלה מרכזיים דוגמת משרדי החינוך, התחבורה והתשתיות ולטיפול בחוליי המשק המקומי, דוגמת הריכוזיות. אך הסיכוי שהדבר יקרה, משול לסיכוי שאת הישיבה השבועית הבאה שלה הממשלה תבקש לפתוח במכון ווינגיט לטובת יום למידה שכולו הרוח האולימפית הישראלית, באופן שאולי, רק אולי, היה מפרק מעט מהתזזית ההרסנית האוחזת בה; כי המרחק בין שולחן הממשלה בירושלים לפודיום עטור התהילה הנצחית בפאריס - מעולם לא היה גדול יותר.
פורסם לראשונה: 07:23, 14.08.24
