בזמן מלחמת העולם השנייה ביקש צבא ארה"ב מרות בנדיקט, אנתרופולוגית אמריקנית ידועה, להנגיש למפקדיו וחייליו את התרבות היפנית. תוצאות מחקריה הניבו את ספרה "החרצית והחרב", שבו הציעה את האבחנה בין שני סוגים של תרבויות: תרבות הבושה (Shame culture) ותרבות האשמה (Guilt culture). תרבות הבושה מעגנת את התנהלות הפרט בצווים והוראות חיצוניים, סמכותניים "מלמעלה": השלטון, כוהני הדת, המפלגה, הגזע או כל קבוצה אחרת. לעומתה, תרבות האשמה מבססת את התנהלות הפרט על עולמו הפנימי: מצפונו, אמונותיו וערכיו.
תרבות הבושה מאפיינת את המזרח, הן החילוני והן הדתי. מצד אחד, התרבות הקונפוציאנית בסין והקיסרות היפנית הן תרבויות שלטון סמכותניות. מצד שני, היהדות שולטת בחיי היהודים מהעריסה עד הקבר, ובאסלאם קיימת זהות של דת ומדינה. זוהי תרבות של חובות: חובת הפרט לציית לשלטון, חילוני או דתי.
מנגד, את המערב מאפיינת תרבות האשמה. הערש שלה הוא החטא של אדם וחווה באכילת הפרי האסור והצורך לכפר על אשמתם. בנצרות, הכפרה התחילה בהטפת ישו לאהבת האדם והושטת הלחי השנייה. משם עברה הכפרה לתא הווידוי על חטאים בכנסייה הקתולית ולצאצא החילוני שלו, ספת הפסיכיאטר, חקר הנפש ותעלוליה. בהתייחסותה לפרט וליחסיו עם הסביבה החברתית הצמיחה תרבות האשמה את תרבות הזכויות: זכויות האדם והאזרח שיונקות ממעמדו הריבוני של הפרט מול השלטון.
נשיא סין שי ג'ינפינג נוהג לטעון שהמאה ה-21 היא המאה של עליית המזרח במקביל לשקיעת המערב. אמירתו מהדהדת במאמרו של החוקר אנדי קראוץ' "חזרת הבושה" (מרץ 2015). לדעתו, חזרת הבושה היא המוטיב המרכזי בתרבות המערב. השיימינג ברשתות החברתיות משקף את התשוקה להכרה מצד הקהילה. חיים ערכיים אינם בנויים עוד על הרצף של "נכון–לא נכון" או "צודק–לא צודק", אלא על הרצף של חרם ונידוי מול חיקם החם של הביחד וההשתייכות. הביטוי הציבורי של הביחד וההשתייכות הוא הפוליטיקה של הזהויות.
ההבדל בין שיימינג מסורתי אסיאתי לשיימינג מערבי מודרני הוא שבתרבות הבושה באסיה, ההיפך מבושה הוא "כבוד" או "פנים" (Face), כבוד האומה או המשפחה. במערב המודרני, ההיפך מבושה הוא סלבריטאות, החתירה להתבלטות והערצת ההמון. תרבות הבושה במערב מפושטת כיום ברשתות. בהיבט הסרטני-גרורתי של שיימינג, היא זירה פראית של הכפשה, השמדת ערך של צנעת הפרט וחשיפתו לשרירות של השתלחות ורוע. בהיבט הקהילתי שלה, היא דווקא מאחדת מחדש מארג חברתי–תרבותי.
וזה מה שקרה לתנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הקריאות "בושה! בושה!" מנכסות את תרבות הבושה במערב. הסלבריטאות של שקמה ברסלר ומשה רדמן עולה במקביל לשיימינג של שרי הממשלה והח"כים של הימין, במעקב האישי אחריהם ובהפגנות מול בתיהם. הן הסלבריטאות של המחאה והן השיימינג שלה הועתקו מתרבות הבושה האמריקנית.
ד"ר שמואל חרל"פבנוסף, ארגוני המחאה למיניהם, מהדגלים השחורים עד אחים לנשק, עלו "מלמטה", מתרבות הזכויות של הפרט, האזרח ומגילת העצמאות, והם מתייצבים מול תרבות החובות של ציות לרוב הקואליציוני שעלה מתוצאות הבחירות האחרונות.
הציבור הישראלי מפולג ושסוע בין מחנה הדמוקרטיה הליברלית לבין מחנה הדמוקרטיה הלא-ליברלית, בין שתי תרבויות של בושה: המערבית מלמטה למעלה, והאסיאתית מלמעלה למטה. האם תיתכן פשרה בין המחנות? שביב של תקווה הבהב באותה מכת"זית שליוותה את המשתתפים בצעדת המחאה לירושלים, בחום הכבד, וריעננה אותם במים קרירים.
- ד"ר שמואל חרל"פ הוא איש עסקים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
