"בערב שלפני 7 באוקטובר התקשרתי לשכנה שהיא גם החברה הכי טובה שלי, קלרה מרמן (החטופה שחזרה מהשבי - ל"א), ושאלתי אם היא רוצה לנסוע לים בשבת. קלרה אמרה לי: 'ויוי, אני מודה לך, אבל אנחנו בבאר שבע ונגיע מאוחר כי יש יום הולדת לנכדה שלי'. אז אמרתי טוב, פעם אחרת", סיפרה ויוי.
"בשבת התחלנו לשמוע אזעקות צבע אדום ויריות והבנו שמשהו מוזר קורה. בדרך כלל אנחנו מתורגלים ללכת לממ"ד, לחכות כמה דקות ולצאת, אבל הפעם היו אזעקות בלי סוף. בסביבות 9:00 נכנסו אלינו מחבלים בפעם הראשונה, הם הגיעו שלוש פעמים בסך הכל במהלך היום ולא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד, אבל ניפצו את כל הזכוכיות, הפכו את הבית וצעקו 'אללה אכבר' כשאנחנו יושבים שם, קופאים מפחד.
"התחלתי לשלוח למשפחה ובווטסאפ של הקיבוץ הודעות פרידה. הבנתי שאלה הרגעים האחרונים בחיים שלי. כתבתי לילדים שהמחבלים בבית ואני לא יודעת איך זה ייגמר ואני אוהבת אותם. כתבתי בקבוצת הקיבוץ: 'תשמרו על עצמכם'. אחד החיילים שחילצו אותנו בשמונה בערב חיבק אותי ונישק אותי ואמר לי: 'סליחה שלא יכולנו להגיע קודם', ואז פרצתי בבכי".
החיים במלון: "מנחם ואני היינו עד דצמבר במלון באילת, עם כל הקיבוץ, ולא יכולנו להישאר שם יותר. היינו רגילים למרחבים, לבית גדול, ופתאום שנינו יחד בחדר אחד. היה ממש כבד. חוץ מזה, כדי להתאושש מטראומה כזו חייבים שקט. היה קשה להיות כל הזמן עם הקהילה, 24/7, ארוחת בוקר, צהריים, ערב. מסביב הייתה כל הזמן הרגשה של אבל וחוסר ודאות, באותו שלב היו עדיין נעדרים. רק לאחרונה נסעתי לטקס הלוויה של ליאור רודאיף ז"ל, שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה.
"להיות שם עם כל המשפחות במתח ובציפייה ואז ברגעים שבהם בישרו להן שאיבדו את יקיריהן זה דבר שאי אפשר להסביר, הכי קשה שיש. לא יכולתי לחייך".
ההחלטה: "מה שהיה לנו הכי קשה זה חוסר הוודאות. בכל פעם משנים לך את ההגדרות. בהתחלה היינו יישוב אדום, אחר כך אמרו שכבר לא, אז עכשיו אנחנו לא מקבלים מהמדינה שקל, וזו בעיה. אנחנו פחות מארבעה קילומטר מהגבול, רואים מהקיבוץ את חאן יונס. הוכרנו בתור נפגעי פעולות איבה, אנחנו עוברים כל הזמן מטיפול לטיפול. הבית שלי היה מלא דם, בצבא הסבירו לנו שהם חושבים שהמחבלים השתמשו בו בתור חמ"ל לפצועים שלהם. יש לי רק סרטים בראש מאז. איך הם רוצים שאחזור לקיבוץ ככה?"
למה באר–שבע? "זו העיר הכי קרובה לניר יצחק, ילדתי שם, בסורוקה. זה גם באמצע, בין כל הילדים שלנו, כך שתוך שעה אנחנו יכולים לראות כל אחד מהם. הקיבוץ שלי עבר למלון בקיבוץ אילות, אנחנו עברנו לדירה משלנו בבאר שבע והשגרה הקבועה והחדשה הזו טובה לנו".
השגרה החדשה: "מנחם הוא אלמן, יש לו שני ילדים בוגרים ונכדים ולי יש שלושה ילדים, אחת שגרה בחו"ל, שניים בארץ. מנחם פנסיונר, אני ממשיכה לעבוד וזה גם מה שהציל אותי מבחינה נפשית. אני מדריכה קבוצה של ניצולי שואה בעמותה למען הזקן בנווה אשכול. תומכת קהילתית. הרבה מביניהם נמצאים היום בבאר שבע ואני מבקרת אותם ויכולה להמשיך לעבוד מפה".
"איך אחזור לאכול אסאדו ולשתות קפה במרפסת היפה שלי, כשכמה דקות מכאן אנשים נרקבים במנהרות?"
געגועים: "אני ארגנטינאית, אז כמובן שאני מתגעגעת לשבת במרפסת ולאכול על האש. תמיד גם היינו מזמינים המון אנשים, משפחה וחברים. מצד שני, מאז אוקטובר הייתי שלוש פעמים בקיבוץ ולא רציתי להישאר. הרגשתי שאני לא אוהבת אפילו את הצמחים שלי במרפסת, לא מרגישה בבית. אז הבאתי לי כמה עציצים לבית החדש בבאר שבע, קצת כלים מהמטבח הישן. זה בית קטן, עם שני חדרי שינה ושירותים, אבל יש מטבח ואפשר לבשל, להכין חביתה וסלט וזה מעולה. זה לא על האש, אבל אני מרגישה בבית. התגעגענו לזה".
הסיכוי לחזור בעתיד: "כשישבתי במרפסת בניר יצחק אמרתי לעצמי שיש עוד שבויים בעזה, כמה דקות ממני. איך אחזור לשבת במרפסת היפה שלי, לאכול אסאדו, לשתות קפה כשאנשים נרקבים במנהרות? אני לא מסוגלת, לא יכולה. לא יודעת אם אי פעם אחזור. גם לא השתכנענו מהתוכניות של הממשלה עבורנו ועוד לא שיקמנו את האמון שאיבדנו בה ובצבא. 42 שנה אני בניר יצחק. אני יודעת שאנשים שחזרו לשם מתחרטים. איך אפשר לסכן ככה את המשפחה שוב?"
