"שמע, עדיף שלא להתעסק בזה".
השוטר המקומי בעיירה סטרזה מביט בעצבנות לצדדים, אולי חושש שמישהו ישמע אותנו. "אף אחד לא אומר לא לדבר", הוא מבהיר, "אבל ברור לך, אחרי שאתה יודע במי מדובר ואחרי שהמשטרה ניקתה את כל העובדות מהשטח תוך דקות, שעדיף לא להתעסק בזה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלא שדי ברור ששבועיים אחרי הטביעה המסתורית של סירת התיירות "גוד אוריה", כולם מתעסקים ב"זה". סטרזה, הסמוכה לחוף המערבי של אגם מג'ורה, שבו טבעה הסירה, היא עיירה מהסוג שנהוג אוטומטית להדביק לשמה את המונח "ציורית". ביום ראשון לפני שבועיים, במסעדת “איל ורבינו” שעל אי קטן מול העיירה, סעדה קבוצה שנראתה כמו כל קבוצת תיירים אחרת. זה נראה כמו חגיגת יום הולדת או מסיבת סיום. אחר כך הם חזרו לסירה. במהלך השיט, כמה מאות מטרים מהחוף פרצה לפתע סערה, הפכה את הסירה והביאה לטביעתה. שני איטלקים, רוסייה אחת וישראלי אחד נהרגו. אז התברר שכל אנשי הקבוצה היו אנשי מודיעין, וההרוג הישראלי הוגדר כ"גמלאי של המוסד" שעדיין הועסק במילואים. הסערה התקשורתית הכתה באותה מהירות שבה הכתה הסופה שהטביעה את הספינה: בבת אחת סטרזה וכל אגם מג'ורה הפכו מיעד תיירותי נחשק, לזירת המלחמה החשאית שמנהלים ביניהם ארגוני מודיעין בעולם. והשאלה שכולם שואלים היא אחת: מה, לעזאזל, הם עשו דווקא כאן?
בינתיים, "זה" לא נגמר. השוטר המקומי מספר שהפעילות החשאית עדיין נמשכת. "יש פה דרכים חסומות, מחרימים מלא דברים לזיהוי פלילי, וכל ערב מגיעות למקום האסון סירות עם פנסי ענק עליהן, וצוללנים שיורדים לקרקעית".
בשביל מה צוללנים?
"הישראלים טענו שהם איבדו את המסמכים שלהם בטביעה, אבל הרבה מאוד אנשים חושבים שמה שהלך לאיבוד הן תיקיות ומזוודות של מסמכים. יום הולדת זה הדבר האחרון שקרה בשיט הזה".
28 במאי היה יום ראשון, חג פנטקוסט, הגרסה הנוצרית של שבועות. סוף שבוע ארוך. הקיץ התעורר מתרדמת האביב הארוכה שלו, ומג'ורה, האגם השני בגודלו באיטליה, וכל העיירות סביבו, הקיצו לחיים. אנשים רחצו באגם ובבריכות, יצאו לפיקניקים, דוכני הג'לאטו הציעו את מרכולתם לילדים, הבירות נמזגו לספלי ענק על השולחנות בחוץ. מקומיים ותיירים שכרו כל כלי שיט אפשרי כדי להפליג באגם. במעגנים התרוצצו מנופים ניידים והורידו בזהירות סירות מכל הגדלים, לשימוש הנופשים. החזאי אמנם הוציא “אזהרת קוד צהוב” להמשך היום – כלומר, צפי למזג אוויר סוער – אבל מה החזאי מבין כשיש יום יפה לשוט?
בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה גם קבוצה של 13 ישראלים, נשים וגברים, ברכבים שכורים, מבתי המלון שליד שדה התעופה במילאנו למספנת "פיקאלוגה" אשר בעיר ליסאנזה, בחלק הדרום מזרחי של האגם. הם חברו שם לשמונה איטלקים. כולם עלו לסירה "גוד אוריה" (משחק מילים באיטלקית על המילה "הנאה"). הסירה, 16 מטר אורכה, אמנם כבר בת כ־40 שנה, אבל עברה באחרונה שיפוץ שאיפשר לה להעלות על הסיפון 15 נוסעים במקום 11. עכשיו 21 הנוסעים, ועימם הסקיפר ואשתו, מתחילים במסע צפונה. בג'ינס, סניקרס, טריקו או חולצת פולו הם נטמעים בקלות בעשרות אלפי המבלים. הסיבה הרשמית לשיט היא מסיבת יום הולדת לאחד מאנשי החבורה; בדיעבד ייוודע כי אם יש משהו שהחבורה הזו אלופה בו, זה להיטמע בקהל ולמצוא סיבות רשמיות לפעילות האמיתית שלהם.
אחרי שעה קלה הם עוצרים ועוגנים לסיור באיסול דה פסקטורי, האי הקטן ביותר באיי בורומין אשר באגם מג'ורה. הם מסיירים שם, ואז הולכים לארוחה חגיגית ב"איל ורבינו", מסעדת יוקרה של השף מרקו סקה, שמגדיר את המסעדה כ"אקסקלוסיבית ואינטימית, כזו שהזמן נעצר בה מלכת".
הוא לא ממש מגזים. השבוע, כששיחזרתי את המסלול של קבוצת הסוכנים, הגעתי גם לאי הקטנטן שעליו המסעדה. מדובר בארכיפלג יפהפה וירוק, כ־300 מטר מהחוף. שטחו 400 על מאה מטר. מספר תושביו הקבועים: 25. ההכנסות העיקריות הן מדיג, בעיקר עבור המסעדות המקומיות באי, אותן פוקדים מאות אלפי תיירים מדי שנה. קבוצת הישראלים והאיטלקים באותו יום ראשון לא הייתה שונה משאר התיירים: גם הם סעדו מהדגה המקומית. השבוע ניסיתי לשוחח עם עובדי המסעדה, אחרי שקבעתי טלפונית עם המנהל והוזמנתי למקום. אבל כששמעו על מה אני שואל, פניהם נאטמו והם הכריזו כי לא יאמרו מילה. בהתחשב בכך שמלצרים איטלקים לא ממש ידועים בשתיקתם, מהצד זה נראה כאילו הם חוששים. או שקיבלו אזהרה ממישהו.
מחוץ למסעדה סירות קטנות באו והלכו מהאי בערך כל 20 דקות. כ־40 תיירים לסירה, חמישה יורו לראש לכל כיוון. שבע או שמונה דקות שיט לכאן, שבע־שמונה דקות חזרה. ביזנס. כשהתחלתי לסייר על האי, הגעתי לנקודה המשקיפה על הרכבל העולה למטרהורן. כאן, בדיוק מכאיב של שנתיים פחות שבוע, התחילה משפחה ישראלית את יומה - עד שהכבל קרס. חמשת בני משפחת בירן שהיו בקרון נהרגו, יחד עם עוד תשעה תיירים אחרים. הניצול היחיד הוא הילד איתן בירן.
שנתיים פחות שבוע מאוחר יותר, מגיעה גם הקבוצה הישראלית־איטלקית לכאן. הסירה עוגנת לצד אבני המזח, הם מטפסים על הגשרון ועולים אל האי. מימינם המסעדה והמלון שנושא את אותו השם. קצת אחרי חמש ורבע, עוד לפני שהם מגיעים למנה העיקרית, החזאי מחריף את האזהרה שלו לגבי מזג האוויר. מרבית כלי השיט באגם “מתקפלים” לחוף, אבל לא "גוד אוריה". היא מפליגה שוב בתום הארוחה, בין שש לשבע בערב. מימינם הם יכולים לראות את הרי האלפים המרהיבים. גם ביום שלישי השבוע, כשהגענו לאי, החזאי נתן “התרעת קוד צהוב”, משמע מזג האוויר עומד להתהפך. זה בדיוק מה שקרה: עננים כבדים ירדו לבקר ולהתנשק עם צמרות העצים. גשם ניתך ורוחות נשבו. סערה בעוצמה חזקה בהרבה הצליחה להטביע את ה"גוד אוריה", אבל מרקו הספן אמר שלנו אין בעיה לשוט. "זו הייתה טעות של הסקיפר", הוא אומר על התאונה, "סקיפר טוב היה יוצא מזה, וסקיפר כמוני בכלל לא נכנס למצב כזה". הצעתי שאולי נחכה קצת, עד שהים והרוחות יירגעו; הוא ביקש שלא אדאג. זרק לעברי שקיות הקאה והציע אפוד ים. "אם הוא היה מתעקש שכולם ילבשו את זה במהלך השיט אף אחד לא היה מת", הוא אומר.
אלסנדרו, אחד המחלצים: "התחילו להגיע אלינו צעקות נוראיות של אנשים שמתחננים על החיים שלהם. הגענו לאזור, וזו הייתה סצנה מסרט אסונות: שברי עצים וכיסאות צפים, וביניהם אנשים. התחלנו לשלוח להם משוטים כדי לגרור אותם לסירה. כשכבר לא היה את מי להעמיס, התחלנו להעמיס את מי שכבר היה מת"
באותו יום ראשון, בשבע ו־20 בערב, מול חופי וראזה והעיירה ססטו קלנדה, גם ההתרעה ההיא של החזאי הפכה למציאות. עד אז השמיים היו כחולים והים היה שטוח, ופתאום השמיים האפירו, עננים כבדים המטירו גשם אימתני ורוחות במהירות של כ־70 קילומטר לשעה הגעישו את הגלים. "ישבתי באותו יום ראשון בקומה השביעית, בסקיי בר של מלון לה פלמה", מספר לי השוטר המקומי. "היה יום פשוט מושלם. שמש נעימה, טמפרטורת גבוהות. ופתאום, תוך 30 שניות, הכול התהפך. הוריקן מול העיניים. אבל כבר לא היו שום כלי שיט באגם כשזה קרה".
ה"גוד אוריה" מיטלטלת ימינה ושמאלה. אשתו של הסקיפר, שלא יודעת לשחות, מתחילה לצרוח בהיסטריה ולהתפלל ברוסית. אישה איטלקייה מהקבוצה נכנסת גם היא להתקף פאניקה, ושתיהן מוּרָדות מתחת לסיפון. "תוך 30 שניות אפוקליפסה הכתה בנו", יאמר הסקיפר קלאודיו קרמינאטי, "הסירה טבעה וכולנו היינו במים".
שתי הנשים שהורדו לבטן הסירה טובעות מיד. עוד גבר איטלקי צולל לתחתית האגם, חסר חיים. גבר ישראלי מנסה בכל כוחותיו להציל שני נוסעים נוספים. הוא מצליח, ואז מת וגופתו צפה על פני המים. שאר הנוכחים שוחים 150 מטר אל החוף, או נִמשים על ידי כמה סירות שנותרו באגם ומגיעות כדי לסייע. אנשיהן מושיטים לעברם את משוטיהם ועזרי הצלה אחרים.
אלסנדרו, בן 30, היה אחד מהמצילים. הוא שט בסירה עם חבר, ליד ססטו קלנדה. שני חברים אחרים שטו לידם בסירה אחרת. "כבר היינו בדרך הביתה כשהתחילה סערה שלא ראינו כמוה", הוא משחזר. "אנחנו בני 30 והמים זה חלק מהחיים שלנו 25 שנה. אנחנו חיים בשביל זה וחשבנו שראינו הכול. אבל דבר כזה עוד לא ראינו. זה הרגיש כאילו שאתה שט בתוך ענן. ואז התחילו להגיע אלינו מקרבת מקום צעקות, צרחות. זה לא נשמע נורמלי, ובדיוק עברה מעלינו להקה של שחפים וחשבנו שהם המקור לצרחות, אבל הצעקות לא נפסקו. צעקות נוראיות, של אנשים שמתחננים על החיים שלהם. הגענו לאזור וזו הייתה סצנה מסרט אסונות: שברי עצים וכיסאות צפים על פני המים, וביניהם אנשים שמנסים להיאבק על חייהם. התחלנו לזרוק כל מה שאפשר למים כדי שינסו לצוף, התחלנו לשלוח להם משוטים שהיו לנו כדי לגרור אותם לסירה ולהצלה. העמסנו אותם והמשכנו במסע ההצלה. הסירה השנייה שטה להזעיק עזרה מכוחות ההצלה. וכשכבר לא היה את מי להעמיס, התחלנו להעמיס את מי שכבר היה מת".
על החוף, רטובים ומותשים, הניצולים תושאלו על ידי כוחות הביטחון. הישראלים טענו שכל המסמכים שלהם אבדו בטביעה. יחד עם האיטלקים הם פונו לבתי חולים בוראזה. תוך פחות מיממה הם שוחררו, ובאורח פלא - כל מסמכי האשפוז שלהם נעלמו. כך נעלם גם כל תיעוד ההרשמה של הישראלים במלון. בתוך פחות מיממה כולם משוחררים. הישראלים אפילו לא טרחו להחזיר את המכוניות השכורות שלהם. מטוס שמיועד למשימות מיוחדות מחזיר אותם לתל־אביב.
בתקשורת האיטלקית מתפרסם כי ארבעה נהרגו בטביעה: קלאודיו אלונצי, בן 62; טיציאנה ברנובי, בת 53; ישראלי בן 50, ואניה בוזקובה מרוסיה, אשתו של סקיפר הסירה, קרמינאטי. רק לפני חודש הם הקימו חברה בשם "לאב לייק", המציעה ארוחות בוקר ושיט באגם.
הסיפור הזה, טרגי ככל שיהיה, היה בוודאי מדווח לאורך כמה שעות, ואז נעלם בשטף החדשות של התקשורת האיטלקית. אבל אז העלילה מקבלת טוויסט: מתברר ששמונת האיטלקים ו־13 הישראלים עובדים, או עבדו, עבור שירותי הביטחון החשאי של מדינותיהם. הישראלי שטבע היה מילואמיניק של המוסד וראש המשימה, אדם עתיר פעלים בפעילות מבצעית ומי שעסק באחרונה בעיקר בקשרי יחסים עם סוכנויות ביון זרות. "לה רפובליקה" מדביק לפרשה את הכותרת "007", ה"קוריירה דלה סרה" מכתיר את האירוע בשם "פסגת לאגו מג'ורה", והאיטלקים מתחילים לתהות מה בעצם באמת קרה שם.
"האם הפכנו למרכז לריגול בינלאומי?" תהה השבוע ג'יובאני בוצי, ראש העיירה ססטו קלנדה שמול חופיה טבעה הסירה. ובכן, לאנשים שעימם שוחחנו השבוע לאורך חופי אגם מג'ורה, הייתה תשובה־חד משמעית: כן.
הנוף מסביב לאגם אמנם ג'יימס בונדי על־מלא, אבל לא זו הסיבה שאזור מג'ורה התגלה פתאום כזירה שוקקת של מודיעין, תככים ומזימות בינלאומיות. האזור הזה, צפון איטליה, יושב על צומת שהפך בשנים האחרונות לקריטי. הוא קרוב מאוד לגבול הדרומי של שווייץ ולגבול המזרחי של צרפת. שווייץ סיפקה תמיד מקלט לבנקאות חשאית ולחברות קש למיניהן. צרפת היא יעד מועדף לאוליגרכים רוסים, שלא פעם מחוברים לצדדים היותר אפלים של משטרים בעולם. איטליה בכלל, והצפון בפרט, היא מרכז עולמי לחברות הייטק ולסטארטאפים שעוסקים ומייצרים מוצרים, מערכות, תוכנות לתעשיית החלל והתעופה, ובעיקר רכיבים לשימוש אזרחי שאפשר לעשות בהם גם שימוש צבאי, בתוכם גם רכיבים למל"טים.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה והתהדקות הקשר הצבאי בין איראן לרוסיה, הריגול הבינלאומי באזור נכנס להילוך גבוה. אוליגרכים רבים עברו לגדה המזרחית של פידמונטסה, בחבל ורבאניה באיטליה. אחרים, שמקום משכנם בצרפת, יכולים להגיע לכאן תוך כמה שעות. הם השתמשו בבנקים בשווייץ, מדינה שעוד לא שמעה על חוק נגד הלבנת כספים שאי־אפשר לכופף כדי להתגבר על האמברגו הכלכלי של המערב, קנו פיסות נדל"ן יקרות ובנו מלון ברמת שבעה כוכבים. תוך זמן קצר הרוסים התחילו גם לתווך ולעסוק במכירת מל"טים איראניים לצבא הרוסי. במקביל, עוד ועוד סוכנים איראנים הגיעו לאיטליה כדי לרחרח לגבי רכישה של טכנולוגיות ורכיבים עבור פרויקטי הנשק שלהם.
איש טכנולוגיה במפעלים בקרבת האגם: "יש פה הרבה ריגול תעשייתי, אנחנו לא תמימים. אבל בחודשים האחרונים זה התעצם לרמות שאנחנו בכלל לא מכירים. יש פריצות, יש מעקבים, יש השתלות של מכשירי האזנה. פעם הייתה פה חלוקה נורמלית של אנשים שרוצים לגייס לחברות, עכשיו כל החברות רק מחפשות לוחמים בזירת הסייבר. זה לא נורמלי"
"יש פה עשרות חברות איטלקיות מתקדמות. אנחנו חלק משמעותי מאוד מהתעשייה והיצוא האיטלקי", אומר לי עובד באחד מחברות הטכנולוגיה האיטלקיות הללו, באזור התעשייה של לומברדיה הסמוכה. "אז באופן מובן וברור יש פה הרבה ריגול תעשייתי, אנחנו לא תמימים. אבל בחודשים האחרונים זה התעצם לרמות שאנחנו בכלל לא מכירים. יש פריצות, יש מעקבים, יש השתלות של מכשירי האזנה. פעם הייתה פה חלוקה נורמלית של אנשים שרוצים לגייס לחברות, עכשיו כל החברות רק מחפשות לוחמים בזירת הסייבר. זה לא נורמלי".
אז מה עשו שם הסוכנים הישראלים, ובמה שיתפו פעולה עם הסוכנים האיטלקים? מסביב לאגם רצות הרבה מאוד תיאוריות. ריגול אחרי הרוסים הוא השערה אחת. אבל השערה הרבה יותר מעשית היא שלאור ההתקדמות המדאיגה והמתמדת של האיראנים בפרויקט הגרעין, הם שיתפו פעולה נגד גורמים וסוכנים איראניים שמסתובבים באיטליה, בעיקר באזור הזה, מחפשים לקנות טכנולוגיות עבור ארצם ולהעמיק את הקשרים הכלכליים בין חברות איטלקיות למשטר האיראני.
6 צפייה בגלריה
''ופתאום, תוך 30 שניות, הכול התהפך. הוריקן מול העיניים''. הסירה הטבועה ''גוד אוריה'' נגררת לחוף
(צילום: EPA)
"יכול להיות שהכול נכון, שהם סתם יצאו יחד לשיט וחגגו יום הולדת ואין פה שום סיפור ג'יימס בונד, אלא רק סירה עם אנשים עליה שנקלעה למקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון", אומר לי השוטר המקומי. "אבל יש פה יותר מדי מקריות, ויותר מדי נסיבתיות, ולי ולחברים שלי זה נראה כמו מבצע, או שיט ניצחון למבצע שהסתיים בהצלחה".
על איזה מבצע אתם מדברים ביניכם?
"הסברה היא שהם הצליחו למנוע מהאיראנים לשים את ידם על נשק מתקדם, או למנוע מהם נשק אסטרטגי והפצת נשק לא קונבציונלי. אני לא יכול לאשר או לוודא לך שום דבר ממה שאני אומר, כי זה בכל זאת סיפור ריגול, אבל ככה זה נראה פה למומחי ביטחון".
"כבר אמרתי לך שאנחנו לא תמימים", אומר העובד באחת התעשיות הביטחוניות באזור התעשייה של לומברדיה, מהמחוזות העשירים של איטליה. "מי שעובד פה, כל מנהל, כל מתכנת וכל פקיד קבלה יודע בדיוק במה הוא עובד. אנחנו לא משקרים לעצמנו. אני יכול להגיד שאני עובד בתכנות בחברה של תעופה וחלל, אבל זה רק שם יפה בשביל תעשיית נשק. ואנחנו יכולים להגיד שאנחנו מייצרים רק מוצרים וטכנולוגיות לשימוש אזרחי, אבל ברור שזו לא האמת כולה. אנחנו עוזרים לייצר פה נשק כזה או אחר, שחלקו, בסופו של דבר, יגיע גם למדינות ולשלטונות שאני לא תומך בהם ולא סומך עליהם".
ואיך אתה חי עם זה?
"הממשלה שלי עוד לא אמרה לי שאסור, והיא לא אמרה לי שהיא הולכת להפסיק לעשות עסקים עם איראן. ועכשיו אני שומע שסוכנות ששייכת לממשלה שלי חברה לסוכנות של ממשלה אחרת, והיא מנסה למנוע משהו שאין עליו איסור. אני מקווה שהישראלים נתנו לאיטליה תגמול יפה על האבסורד הזה. אז אני ממשיך להגיע כל יום למשרד ועושה את העבודה שלי, בלי לחשוב יותר מדי מה זה אומר.
"מצד שני, אני גם גר פה ואני מבין שאנשים פוחדים ממה שנהיה פה וממה שיכול לקרות, גם בגלל התושבים הרוסים החדשים. ואני יודע שאני חלק מהבעיה. וגם מבחינה אישית, אמרתי לך כבר - היו פה הרבה חששות לגבי ריגול. עכשיו, כשהעניין הזה התפוצץ עם האסון, זה הפך את הכול ליותר פורמלי, רשמי. אלו כבר לא השערות. הייתה פה קבוצה של אנשי מוסד שחברו לביון המקומי, ואתה יודע מה עושים יחד. הם מרגלים. זה לא משהו שגורם לך לישון טוב בלילה".
היצוא של איטליה לאיראן עמד על 532 מיליון יורו ב־2021, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים תקפים. "איטליה של הממשלות הקודמות הייתה איטליה שקנתה לעצמה ביטוח מכאן ומכאן", מסביר לי איש אקדמיה איטלקי שנמנה על צוות חשיבה לענייני ביטחון ברומא. "היא גם עמדה לצד ישראל במאבק נגד הטרור, וגם עצמה עין לסחר של תעשיות איטלקיות עם השלטון האיראני".
ועכשיו?
"חילופי השלטון באיטליה הפכו את התמונה לגמרי. היא אולי תגנה את ישראל בנושא הפלסטיני, אך בצורה הרבה יותר חלשה. במקביל, היא תנקוט צעדים הרבה יותר חריפים כדי למנוע, או לפחות לא להיות שותפה, בגרעין ובטרור האיסלאמי. זו נקודה מאוד חזקה פה, וזה נושא שמקבל יחס מאוד משמעותי בממשל, גם בגלל משבר הפליטים. מבחינת האיטלקים מדובר בסיטואציה שבה הם יכולים רק להרוויח: גם מנסים לעצור את הפצצה האיראנית, וגם, על הדרך, לומדים עבודת ריגול באחד מבתי הספר הכי טובים בעולם".
אבל עדיין מדובר בחצי מיליארד יורו של הכנסות בשנה, זה לא סכום זניח.
"אני מאמין שאיטליה תלמד לעשות עסקים בדרכים אחוריות ודרך צד שלישי. אבל זו לא הכנסה שהיא יכולה להזניח בקלות. זה קצת מבחן אופי, כמו כל הארצות המערביות: על מה אתה מוכן לשלם כדי להיות בצד הנכון של הדברים".
מחוץ למפעל הטכנולוגי, בעודי משוחח עם העובד, זורמים סביבנו ממשרדי החברות עשרות ואולי אפילו מאות עובדים, רובם עד אמצע העשור הרביעי לחייהם. הם יצאו לקחת שאכטה או לחטוף צהריים. חלק סיימו משמרת ונסעו ברכבם הביתה. נראים בדיוק כמו אנשים שעובדים בהייטק: סניקרס, טישירט או חולצת פולו וג'ינס, אותו דפוס לבוש של נוסעי סירת האסון. האיטלקי ניסה להסביר לי איזה פתגם איטלקי. לא הבנתי עד הסוף, אבל אתרגם אותו לעברית גסה: מי שהולך לישון עם רכיבים לכור האטומי באיראן, שלא יתפלא אם הוא קם בבוקר כשסירה של מרגלים שטה מול הבית שלו.
לכולם כאן – לפחות אלה שמוכנים לדבר – יש איזו תיאוריה או הסבר למה שקרה במג'ורה. גם לפאולו, סקיפר נוסף במרינה שממנה הפליגה הקבוצה. "קודם כל, כולם יודעים שהקפטן שלקח אותם הוא לא קפטן שאתה לוקח למסע תענוגות, וגם לא הסירה שלו", הוא מסביר. "אתה לוקח אותו כי הוא איש של לוגיסטיקה. הוא מסדר דברים. הוא לא שואל שאלות, הוא מעלה 23 איש כשמותר רק 15. ואשתו דיברה רוסית, שזה יתרון מאוד גדול בשביל מרגלים.
"עכשיו, יש גם את המסלול שהם עשו בדרך חזרה. הם היו צריכים לפנות חזרה למקום שממנו יצאו, ואז היו נמנעים מהרוחות וממזג האוויר שהשתגע. אבל הם נסעו עוד כמה קילומטרים לכיוון איספרה. איספרה היא הבית של 'יורוטום' ('יורוטום' היא אחת החברות הגדולות בעולם בנושאי אשפה רדיואקטיבית, ואחת המעבדות הגדולות בעולם לניסוי ולחקר שימוש באנרגיה אטומית – ז"א), והסקיפר התפאר כל השבוע במספנה שיש לו בוקינג לקחת לשיט קבוצת מדעני חברת ‘יורוטום’ ביום שני, יום אחרי הטביעה. ואני די בטוח שהם לא היו אמורים להיות לבד על השיט. לדעתי הסוכנויות רצו מקום פרטי לגמרי, כדי שהם יוכלו להחליף אינפורמציה ומסמכים, והוא סיפק להם אותו".
6 צפייה בגלריה
''מדובר באסון אישי ולאומי''. ראש המוסד, דוד ברנע, בלווייה של איש המודיעין הישראלי ז''ל
(צילום: תומר שונם)
הקפטן של ה"גוד אריה" חשוד כעת בגרימת מוות ברשלנות, וגם בהעמסת יתר של אנשים. התביעה טוענת שבגלל המשקל העודף היה קשה לו יותר לנווט את הסירה בסערה. מפקד הצוות הישראלי הובא לקבורה באשקלון, ונטמן בטקס שבו נכח גם ראש המוסד הנוכחי, דוד ברנע, שאף ספד לו. בתקשורת האיטלקית נטען כי שמו ארז שמעוני, למרות שרבים משוכנעים כי מדובר בשם בדוי. כל הניצולים הישראלים מסרו גרסה זהה לגבי התרחשות האירועים בעת האסון. "הכול היה מושלם", נכתב בעיתונות המקומית לאחר שנודעו פרטי המקרה וזהות האנשים על הסירה, "חוץ ממסיבת הסיום".
התביעה האיטלקית אמנם חוקרת את האסון, אוספת כל בדל מידע, מפעילה מחלקות לזיהוי פלילי ומביאה צוללנים למקום הטביעה, אבל היא כבר הבהירה שהיא מתכוונת לחקור רק את הטביעה עצמה ואת מקרי המוות שקרו בגללה, ולא תבדוק את היחסים בין האנשים שהיו על הסירה ובמה עסקו.
זה מותיר אצל השוטר המקומי הרבה מאוד שאלות: "כששמעתי את סדר הדברים, איך הם קרו ומי היה מעורב, התחלתי לשאול את עצמי: מי נשאר באגם? סירה אחת, יחידה? מי מגיע ממילאנו - ושט לאי כדי לחגוג יום הולדת לאחד מהצוות? זה לא מקום ליום הולדת של אחד מהצוות, זה מקום שאתה בא לחגוג בו משהו גדול באמת. קבוצה גדולה כזאת, במחירים האלה, עם צוות שכל החיים שלו למד לחיות בצל של החיים? אתה בא למקום כזה כדי לחגוג משהו הרבה יותר גדול מיום הולדת. הרבה יותר גדול".
כמה גדול? אולי לעולם לא נדע. אבל כנראה גדול מספיק בשביל לגרום כאן לדאגה. "אני יודע שמדובר פה באסון אישי ולאומי", אומר לי חבר הנהלה במרינה, "אבל זה גם אסון בשבילנו, האנשים שעובדים בענף התיירות באגם מג'ורה. קודם הייתה פה מכת קורונה שלא הייתה בכל העולם; אחר כך היה פה את אסון הרכבל, שבין ההרוגים שלו הייתה גם משפחה ישראלית; ועכשיו זה. זה לא דבר טוב לתיירות שלנו".
אתה לא קצת מגזים? אנשים יתעסקו בזה עוד שבוע, ותוך שבועיים לא יהיו לך מספיק סירות לתיירים.
"אתה חושב? תחשוב שוב. יש פה ידיעת חדשות עולמית על מרגלים ישראלים ואיטלקים שעובדים יחד ונקלעים לתאונה. אז תוך כמה זמן אתה חושב שהאיראנים והאמריקאים, הבריטים והגרמנים יגיעו לכאן כדי לנסות להבין למה המוסד היה פה? תוך כמה זמן אתה חושב שהרוסים יתחילו להרעיל פה אנשים? אני אומר לך, זו מכה גדולה עבורנו".
