8:00 בבוקר, יושבת על הבר בקפה השכונתי, דקות ספורות בטרם אצא לאימון. אחמד ואימאם נמצאים מהצד השני של הדלפק. יש להם רישיון שהייה ועבודה. שני חברים צעירים ונאים, מצוידים בעברית מעולה, אהובים מאוד על כל תושבי האזור. אני לא יכולה להתאפק ומטילה לעברם תפוח אדמה לוהט: "מה דעתכם על הפיגוע ביום שישי בירושלים?", שאלתי ולחשתי "סורי..." בתגובה למבטים שנעצו בי היושבים לידי.
אחמד נעלם מהדלפק והלך לקופה. אימאם, בחור סופר אינטליגנטי שהחלום שלו זה ללמוד משפטים (ניסיתי לעזור ונכשלתי), חושב רגע ואומר לי שאף אחד במחנות הפליטים לא נולד עם רצון להיות רוצח. "אני נגד כל מעשה אלימות", הוא אומר. "אני מאמין בדרך של גנדי, במאבק אזרחי בלי אלימות. אבל מצד שני, תחשבי כמה זה מתסכל שאני יודע שאילו הייתי נולד במקום אחר, עם אפשרויות, הייתי יכול להיות עורך דין. ומצבי עוד טוב יחסית. יש אצלנו הררים של כעס ומרירות שמופנים אליכם. אתם לא מבינים באמת מה זה לחיות ככה".
הוא המשיך: "נכון שיש מי שמלבים את השנאה הזאת - בטלוויזיה, במסגדים, בבתי הספר, בטיקטוק ובפייסבוק. אבל יש גם מציאות של ייאוש, לא רק הסתה. כל התסכולים שלנו מכוונים אליכם. הצעירים שאין להם עבודה ועתיד – מאשימים אתכם. לילדים ולצעירים אין מה לעשות במחנות, אין להם איפה לבלות, מי שמע אצלנו על חדרי כושר או קולנוע (הוא מגחך במרירות). הכל רותח מתחת לשטח ומפעם לפעם זה מתפרץ. אבל שוב אני אומר לך: אני וכל המשפחה שלי באותה דעה: רצח זה פסול. זה בניגוד לרצון של אלוהים".
אני מקשיבה בשקט. בסוף כולנו בני אדם שרוצים להיות מאושרים. וצדק מוחלט - האם יש בכלל דבר כזה? העובדה הפשוטה היא שליהודים יש רק מדינה אחת. אין לנו לאן ללכת מכאן. ועל זה אנחנו חייבים להילחם ולנצח. אבל כשאני נכנסת לתגובות לפוסטים שלי, כשאני שומעת בטלוויזיה בליל הפיגוע האיום "מוות לשמאלנים, מוות לשמאלנים" - אני ממש לא בטוחה שהעובדה שכולנו יהודים היא מכנה משותף ראוי במיוחד, או חזק. פעם הייתי משוכנעת שכן, היום ממש לא. לדאבון ליבי. התחושה המפחידה היא שאנחנו יותר קרובים למלחמת אחים מאשר לאחדות. ואני מוצאת את עצמי מבולבלת בהיגדים סותרים של "אין כרגע אפשרות לעשות שלום" מול "אי אפשר לשלוט על שלושה מיליון פלסטינים", ובבטן מרגישה שנדרשת יד קשה מאוד מול המפגעים והמשפחות שלהם.
פאדי דקידק, הפרמדיק שטיפל בפצועים בשני הפיגועים בסופ"ש
(צילום: אסף מגל, תיעוד מבצעי מד"א )
זה היה סוף שבוע מטלטל במיוחד וקורע לב. סוף שבוע שבו נרצחו שבעה בני אדם שרק רצו להתפלל. סוף שבוע מזעזע שבו ירו פלסטינים זיקוקי שמחה על "הצלחת" הפיגוע ויהודים שקראו להרוג את כל הערבים. סוף שבוע שבו עיתונאים הותקפו באלימות בשטח. סוף שבוע שהיו בו מי שקראו להרוג יהודים כי הם אינם ביביסטים. אבל בצד המתלהמים היו גם מי שעשו חשבון נפש והבינו שמסוכן לשפוך עוד דלק למדורת האיבה.
אני ימנית. למיטב הכרתי יותר מבנימין נתניהו. מזמן קראתי להנהגת עונש מוות למחבלים וחוק שימנע ממי שברור שהוא תומך טרור ובמחבלים לבחור ולהיבחר לכנסת. וכשמשוגרת רקטה מהרצועה, אני בעד להפציץ בעזה ללא היסוס. מצד שני אני לגמרי נגד ה"רפורמה" של יריב לוין. היא חד-משמעית מהלך שתכליתו להרוס את הדמוקרטיה הישראלית, והוא נוגד את התשתית הרעיונית שעליה נוסדה מדינת ישראל, זו שעיקריה מנוסחים במגילת העצמאות. אני חושבת שזה בלתי מוסרי ונוגד את ההיגיון והאינטרס הציבורי שעבריין סדרתי יכהן כשר בממשלה. ואני יודעת בוודאות שכל עמדותי אלה דווקא משרתות את האידאולוגיה הימנית שבה אני אוחזת.
ג'ודי ניר מוזס שלוםועדיין, איך הידרדרנו למצב שבו אנחנו מפורקים למחנות שאין ביניהם שום קשר? של שנאת אחים כה לוהטת? איך איבדנו כחברה את הבסיס המשותף, את הערכים שפעם כולנו היינו שותפים להם? איך אבדה הערבות הדדית? איך לא אוחז השיתוק במי שבקלות כותב לי "יא שמאלנית, חבל שזו לא את שרצחו אותה שם"?
אנשים מדברים על חלוקת ישראל לקנטונים עצמאיים, שלכל אזור תהיה עצמאות. מפחיד. ממש. והכי נורא הוא שהאיבה ההדדית הזו, שחוסר הסובלנות לדעות של האחר, מלובים בידי הטיפוסים האלה שנקראים "נבחרי ציבור", פוליטיקאים בזויים וקטני דעת ולב, שיודעים ש"ששינאה זה הדלק הכי טוב של מצביענו". ואין מי שיעצור אותה. אם השסע והפילוג והאיבה האלה ימשיכו, אני חרדה לעתידה של המדינה. הייתכן שכעם נועדו רק לנדוד בין העמים ולא לקיים מדינה משלנו?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
