תושבי קיבוץ סופה עברו היום (חמישי) למגוריהם הזמניים באופקים. 30 משפחות מקיבוץ סופה קיבלו הבוקר מפתחות לדירות בבניינים חדשים שטרם שוכנו, אשר יהפכו לבתיהן בשנה הקרובה - זאת לאחר שבמשך שלושה חודשים התגוררו במלונות באילת. כ-50 משפחות נוספות עברו לפרויקט מגורים ברמת גן.
ב-7 לאוקטובר איבד הקיבוץ שלושה חברים, בהם עדו חוברה חבר כיתת הכוננות, אופיר ארז וברנרד כהן. ברחוב מגלן, שבשכונת חורשת נח, ערכו תושבי אופקים טקס קבלת פנים לתושבים החדשים.
יעל אלכסנדרוביץ (22), בת זוגו של הרבש"ץ אליה לילנטל, הייתה עסוקה בפריקת ציוד ובתחילת היום עוד לא הספיקה לראות את הדירה החדשה. אלכסנדרוביץ סיפרה כי "התחושות מורכבות. זה מלחיץ. הנוף שונה והכול שונה. אנחנו רחוקים מהחברים שלנו, המשפחות רחוקות מעט, אבל עוטפים אותנו מכל הכיוונים. אני לא יכולה לומר שזה יום שמח או עצוב עבורי. יש אחרים שרוצים כבר להגיע ולהניח את הראש. ב-7 לאוקטובר הכול נשבר והתפרק. היה משהו מחזק בכך שבן הזוג שלי יצא עם ידו על העליונה. הקיבוץ ניצח. רוב האנשים עדיין איתנו.
הכותרת
איך מונעים אסון כלכלי כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים? | סבר פלוצקר
23:07
"באותו יום, כשכולם היו בחוסר ודאות, אני הייתי בוודאות. מכשיר הקשר שלו היה איתי, מה שאפשר לי להבין מה קורה מסביב. והיה לי על מי לסמוך. באותו יום לא היה צבא ולא היו מטוסים. היינו מופקרים לגמרי. אבל לי היה את האדם שאני הכי יכולה לסמוך עליו. הוא חיסל ארבעה מחבלים מחוץ לבית. אני מרגישה שיצאתי חזקה נפשית יותר משאר האנשים. זה הרי יום ששבר את כולם".
עוד אמרה כי "אני יודעת לומר שאני רוצה לחזור לקיבוץ ומחכה ומאמינה. מה יהיה אם יהיו לי ילדים, אם יהיה לי עוד אנשים שעליהם אצטרך לקחת אחריות? אני לא יודעת. אני לא יודעת מה יהיה, אם באמת יהיה ביטחון, איך יהיה לחזור למועצה שכל כך הרבה ממנה מת. לא רק אנשים מתו. אנחנו לא כמו שהיינו לפני. אבל כרגע אני יכולה לומר שיש לי רצון גדול לחזור. אני לא רואה את עצמי עוזבת לשום מקום אחר. זה הבית שלי. הדבר הכי חשוב שיש לקחת מכאן - ואני הרבה חושבת מה הלאה ולאיזה כיוון נוביל את עצמנו - זה להיות אנשים טובים יותר ולהיות עם מאוחד יותר. לדעת שצריך לעשות ויתורים ולהבין ולהכיל את האחר. חשוב לי שנהיה טובים יותר זה לזה".
זיו חי (21) סיפר כי "בשבת בבוקר התעוררנו מהצבע האדום. התחלנו לשמוע בומים ולאט לאט גילינו שיש מחבל בקיבוץ. ואז הבנו שזה לא מחבל אחד, אלא כמה. ירו על הבית שלנו וככה זה היה כמה שעות. היינו 10 שעות בממ"ד וחיכינו שצה"ל יגיע. פינו אותנו לאילת. אף פעם לא חשבתי שאגור שם. זו עיר מוזרה לגור בה, אבל התרגלתי לשקט. עצוב מעט להיפרד מאילת ולחזור למעין חיי שגרה, אבל אני שמח שזה קורה. אנחנו מקווים שנוכל לבנות פה באופקים את החיים החדשים שלנו. יש לי הרבה מחשבות איך אסתדר באופקים. השתחררתי לפני שבועיים מהצבא, אבל כל התוכניות שלי לעתיד השתנו בשנייה. אני מתכנן למצוא פה עבודה ופשוט לחיות את החיים. כמו כולם. בסופו של דבר אני רוצה לחזור לקיבוץ. זה הבית שלי. אני לא באמת רואה את עצמי חי במקום אחר לטווח ארוך".
ארז דינר סיפר כי "נתלשנו מהבית ב-7 לאוקטובר אל הלא נודע. עברנו בגבורה 101 ימים ולילות במלון שהיה כמו בית, אך זה עדיין לא בית. אני שמח לבוא לאופקים לתקופת הביניים. הרגשת הניתוק פחתה".
ראש העיר אופקים איציק דנינו אמר: "גורל אחד תכננו לנו המחבלים, וגורל אחד מחבר אותנו כאן, יחד כעם אחד – אנשים אחים אנחנו. אנו שמחים וגאים על שנפלה בחלקנו הזכות לארח אתכם, ויכולים להבטיח לכם, שנעשה הכול כדי לגרום לכם להרגיש בבית. תושבי אופקים הם אנשים חמים, אוהבים ומכניסי אורחים, עיר של אנשים טובים, ולאחר 7 באוקטובר - עיר של אנשים גיבורים וגיבורות".
