שנה ושבוע אחד חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, אבל המלחמה שפרצה מאז לא תמה – וכך גם לא הסיוט של תושבי העוטף, שעדיין נאלצים לברוח מעת לעת לממ"דים בגלל הירי הרקטי שעדיין "מטפטף", ושומעים גם היטב את הדי הפיצוצים ברצועה. דוח "מדד החוסן" שהתפרסם היום (ב') חושף כי רבים מהם מתמודדים עם תסמיני דחק ופוסט-טראומה, ומחברי הדוח טוענים שמצבם רק מחריף בגלל היעדר מענה מספק.
• לדוח המלא - לחצו כאן
הדוח, כך מציינים המחברים, חושף את ההשפעות המעמיקות של המלחמה על רמות החוסן האישי, הקהילתי והלאומי ורמות הביטחון והסכנה שחשים בנגב המערבי. התושבים מדווחים על תסמיני דחק (דיכאון וחרדה), תסמיני פוסט טראומה, רמת אמון נמוכה בממסד ותחושות חוסר ביטחון וסכנה לחיות באזור.
מדובר בדוח המקיף ביותר שנערך עד כה מתחילת המלחמה, הבוחן את מרכיבי החוסן של התושבים וקובע את מדד החוסן של תושבי הנגב המערבי, שנה לאחר המלחמה. הדוח, יצוין, לא נצמד גאוגרפית רק לאזור הזה וכלל גם את אופקים וכן את התושבים הבדואים בנגב (רהט, יישובים בסביבה ותושבי הפזורה).
הדוח מציג תמונה מדאיגה, ולפיה תחושת הסכנה בקרב התושבים עדיין גבוהה יחסית. הוא גם מעיד שהאיום הפוליטי ואיום האלימות בחברה הישראלית נתפסו כגורמים מאיימים אפילו יותר מהאיום של המלחמה בחזיתות השונות. בנוגע לבדואים בנגב המערבי, ההחרפה במדיניות הריסות הבתים נתפסת ככלי לדיכוי, תוך ניצול המלחמה. מדד החוסן הלאומי בקרב הבדואים ותושבי הקיבוצים בנגב המערבי כמעט זהה: אצל 64% מבני הקיבוצים החוסן הלאומי הוא נמוך עד בינוני ואילו אצל הבדואים המספר עומד על 68%.
לפי הדוח, שנה לאחר טבח 7 באוקטובר כ-60% מתושבי הנגב המערבי סובלים מתסמינים גבוהים ובינוניים של דחק, וכ-50% מתושבי האזור (ביישובים היהודיים) הציגו רמות בינוניות או גבוהות של פוסט-טראומה. התושבים, כך נטען, חשים שאין מענה מספק לטיפולים הנפשיים בערי ויישובי העוטף ושלכן הטראומה שלהם מחריפה. על פי מחברי הדוח, יותר ממחצית מהתושבים חשים עדיין תחושת סכנה וחוששים לגור באזור.
הדוח, עליו חתומים עמותת "ארץ חדשה עכשיו", חברת המחקר והאסטרטגיה "אינדיקייט" וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב ומכללת תל חי, נערך במטרה לנטר את רמת החוסן של האוכלוסייה המקומית ולבחון את השפעות המלחמה המתמשכת על תושבי הדרום, ולספק למקבלי החלטות כלים אמפיריים לגיבוש ויצירת מענים רלוונטיים לתושבי הנגב המערבי. ממצאי הדוח, כך מסרו המחברים, מצביעים על כך שיש לתכנן לכל אוכלוסייה את הפתרונות שיתאימו לה באופן ספציפי.
המחקר כלל איסוף מידע כמותני ואיכותני באמצעות סקרים וניתוח שיח ותחושות ברשתות החברתיות. איסוף הנתונים בוצע בחודשים אוגוסט וספטמבר 2024 ובחן משתנים המרכיבים את מדד החוסן ובהם חוסן לאומי, קהילתי, אישי, מדדי תסמיני דחק ותסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית, תקווה ומורל, תחושת ביטחון, תפיסת הלכידות החברתית במדינה, הדיור, הפרנסה ועוד.
הדוח סקר את מגוון האוכלוסיות שמתגוררות בנגב המערבי: תושבי הערים, הקיבוצים, המושבים, יישובים קהילתיים (לצד יישובים בדואים גם מחוץ לאזור הגאוגרפי הזה). כאמור, מהדוח עולים נתונים מדאיגים, לפיהם 58% מהנשאלים נפגעו באופן ישיר במתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, או שבן משפחה קרוב שלהם נפגע.
64% מתושבי הקיבוצים והמושבים בדרום מדווחים על תסמיני דחק. רבים מהתושבים דיווחו כי הם עדיין לא בשלב הריפוי ומתקשים לקום מהשבר. חלק מהתושבים העידו כאמור כי הטראומה אף החריפה בחודשים שלאחר המלחמה, בעקבות היעדר טיפול מתמשך שהוביל להידרדרות במצבם הנפשי.
עובדים על אינטואיציות, במקום לבדוק מה נדרש
"רמת הדחק, חרדה ודיכאון הנרחבת שזוהתה, מחייבת פיתוח מנגנונים שיסייעו לאוכלוסייה להתמודד בהצלחה עם המשבר המתמשך", טוענים מחברי הדוח. בניטור השיח ברשתות החברתיות השונות (רשת X, טיקטוק, פייסבוק ואינסטגרם) נמצא כי ככל שהתקרבו ליום השנה לטבח, כך גברה תחושת חוסר האמון של התושבים בממסד.
התושבים, נטען, מפנים אצבע מאשימה כלפי המדינה שמפעילה לחץ להשבתם הביתה. "אמון הציבור ברשויות הממלכתיות ובממשלה הוא מרכיב חיוני ומרכזי בתהליך השיקום של הנגב המערבי, ולכן יש להשקיע משאבים מיוחדים בשיפורו. בנוסף, כפי שמראות תוצאות המחקר, שיפור אמון הציבור מחייב לפעול בצורה דיפרנציאלית מול כל קהילה וקהילה", אומרים המחברים. היעדר האמון הגבוה ביותר בממסד נמדד בקרב המשיבים מהחברה הבדואית בנגב, שם גם רמות החוסן הלאומי והאישי הן הנמוכות ביותר, כאשר 36% מהתושבים בלבד מדווחים על חוסן לאומי גבוה.
באשר לשיח ברשתות החברתיות, מחברי הדוח מציינים כי המלחמה העצימה בקרב כל האוכלוסיות תחושות שהיו קיימות גם לפני כן. השפעה משמעותית יותר נראתה ברשתות אצל החברה הבדואית ובקרב בני המושבים והקיבוצים – שם נרשם שפל באמון הציבור במוסדות המדינה. בקרב הבדואים הריסות בתים ומעצרים שירשו את חוסר האמון במשטרה.
דודי גבאי, יו"ר עמותת "ארץ חדשה עכשיו" ויו"ר קיבוץ רעים, אמר כי "הדבר הראשון שאני לומד מהמחקר הוא שבאסונות מהסוג הזה צריך שיהיה גוף מתכלל שאוסף את הנתונים, ושלא יעבוד על אינטואיציות. כלומר, לא להקים עשרה מרכזי הילינג ועשרות מרכזי הנצחה, בלי לבדוק מה הבעיות והקשיים ומה יש בשטח. וזה פשוט לא קורה. כל אחד מגיע עם יוזמות ועושה מה שבא לו. כלל פעילות השיקום חייבת להיות מחוברת לאנשי העוטף ומערב הנגב. הם צריכים להיות מעורבים בתהליכים ובפתרונות".
ומה "מדד התקווה"?
מרכיב נוסף הנוגע למדד החוסן הכללי הוא תחושת הלכידות החברתית. כאן נמצא כי תחושת הלכידות הייתה גבוהה בתחילת המלחמה, אך ירדה באופן תלול ככל שהיא נמשכה. גם "מדד התקווה", שהינו קריטי במדד לחוסן היה נמוך במיוחד עם 28% מתושבי הערים (שדרות, נתיבות ואופקים) שהעידו על תקווה גבוהה ואילו רק 14% מתושבי הקיבוצים והמושבים.
עוד נמצא כי בקרב כל סוגי האוכלוסייה (בערים, בקיבוצים, ביישובים היהודיים וביישובים הבדואים) התושבים עדיין מרגישים סכנה ברמה בינונית עד גבוהה. רמות הסכנה הגבוהות ביותר נמדדו בחשש מהאלימות בחברה הישראלית והמצב הפוליטי במדינה. האיום הביטחוני נכח באופן משמעותי בשיח ברשתות החברתיות.
פרופסור ברוריה עדיני, ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב, הסבירה מדוע בקיבוצים ואצל הבדואים נמדדו רמות נמוכות במיוחד של חוסן: "נתחיל ברמות החוסן החברתי לאומי. יש את התקווה ותמיכת הממשלה. יש רמת אמון נמוכה בממשלה. ורמת התקווה בקרב הקיבוצים והבדואים נמוכה יותר בהשוואה לאוכלוסיית הערים. הם לא מרגישים שרואים אותם לאורך התקופה הזו, שאכן משקיעים בשיקום שלהם. זה מוביל אותנו להבדלים שאנחנו רואים. אנחנו רואים שרמת הדחק נמוכה יותר בקרב תושבי הערים. אבל מנגד תושבי הערים אומרים שאין להם מספיק שירותים לטפל בקשיים הנפשיים. במסגרת הקיבוצים יש התארגנות חזקה של מערכת תמיכה משמעותית".
עמותת "ארץ חדשה עכשיו", שהוקמה מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר, מובילה את המאמץ לשקם את יישובי הנגב המערבי. העמותה נוסדה במטרה ללוות את תושבי האזור ולספק מענה לצרכים הנובעים מהמשבר המתמשך. פרופ' עדיני הוסיפה כי "בכוונתנו לאסוף את הנתונים בקביעות על מנת להשמיע את קולם של תושבי אזור הנגב המערבי בפני כלל הגופים העוסקים בשיקום הקהילות, ולהציג את מידת היעילות של כל תוכנית שמיושמת בפועל. בדרך זו, ניתן יהיה למדוד את האימפקט של כל אחת מתוכניות השיקום על יישובי הנגב המערבי, לחזק תוכניות מוצלחות ולשפר את מה שטעון תיקון".
