ספק אם יש תכונה חשובה יותר לעיתונאים מכל הסוגים (מהתחקירן ועד מבקר הטלוויזיה) מאשר הטלת ספק. באופן כללי זאת תכונה טובה לבני אדם. אבל יש מקצועות שבהם סימן שאלה קטן מסוגל לערער ואף לנצח סימן קריאה גדול, כוחני ומחובר היטב. עד שמגיעים אל היעד: האמת.
כבר מראשית עידן הקורונה, עוד לפני שהתברר סופית שזה "עידן" ולא השטויות שדונלד טראמפ הוציא מהפה שלו, הטלת הספק עברה טלטלה. החרדה מפני אירוע שלא היה כמותו זה 100 שנה, לצד המחסור בנתונים מובהקים והמהירות האדירה שבה מידע הגיע מקצה אחד של כדור הארץ לקצה האחר שלו, יצרו מצב חסר תקדים: אנחנו יודעים הכל ולא מבינים כלום. גם המדע, הדבר שהציל את האנושות מגורל גרוע בהרבה (וזה אנדרסטייטמנט שאין עליו עוררין) ממה שאנחנו חווים היום, לא דיבר בקול אחד. גם לא בשניים.
הסדק הזה התרחב והלך ככל שנכנסו לחיינו אמצעים שנראו בדיוניים בדמוקרטיות, כמו הטלת סגר, והתוצאה היא חור שחור רב-עוצמה ששאב לתוכו רבים: פוליטיקאים, רופאים, מדענים, פעילים חברתיים, אמנים וגם עיתונאים. נראה כי לכל אחד נסיבות שונות, שהובילו אותו לרגע שבו הם זנחו הכל לטובת מסע צלב פונדמנטליסטי, שבו הטלת הספק היא לא רק השריון אלא גם החרב.
מה שכל כך מקומם בפאזה הנוכחית של "אורלי וגיא" הוא השימוש הציני והנלוז ביותר שניתן לדמיין בכלי הקריטי שהוא הטלת ספק, כמו גם בשאר המיומנויות שצברו
הרזומה של אורלי וילנאי וגיא מרוז מלא במסעות כאלה. חלקם הרימו תרומה חיובית לאינטרס הציבורי: את הטענות החמורות נגד אייל גולן, למשל, הם החזירו לחיים למרות מפעל ההלבנה המשגשג סביבו. כשהנערים שנחשדו באונס של אישה בריטית באיה נאפה התקבלו בשירה בנתב"ג, הם התייצבו בצד הנכון והמוסרי: של הנפגעת. ברגעים כאלה גם הטענות המוכרות נגד הסגנון של "אורלי וגיא" מתגמדות: מה שחשוב הוא העוול ופוטנציאל התיקון שלו, שלא מתאפשרים בלי הטלת ספק נחושה וחסרת פשרות.
לכן, מה שכל כך מקומם בפאזה הנוכחית של "אורלי וגיא" הוא השימוש הציני והנלוז ביותר שניתן לדמיין בכלי הקריטי הזה, כמו גם בשאר המיומנויות שצברו. בעוד הוויכוח עם הממשלה ומשרד הבריאות על אופן הניהול של המגפה הוא נדבך חשוב מאין כמוהו בשיח (והיבטים מסוימים של הביקורת אכן לא מיוצגים מספיק בתקשורת), מה שווילנאי ומרוז עושים מזמן גלש למחוזות אחרים.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס באופן אירוני, אלה אותן טענות שהשניים – והם לא לבד כמובן – מפנים כלפי כל העולם, אשתו והבן דוד שעובד בחברת תרופות, ועכשיו הכל ברור ויצא המרצע מן השק: הפחדות לא מבוססות, מסקנות מפוקפקות והתעלמות בוטה מנתונים ברורים. והכל בחסות "אני רק שאלה", שהיא בכלל לא שאלה.
למשרד הבריאות יש עוד כברת דרך לעבור עד שיתמודד כמו שצריך עם ביקורת. הוא הדין גם לעיתונאים שיוצאים למתקפה נגד כל אחד שלא מרגיש בנוח עם כותרות מפוצצות וניסוחים אפוקליפטיים. אבל העובדה שבתגובה לפוסט נגדם הציבו וילנאי ומרוז עובדי ציבור שלא דבק בהם רבב בשורה אחת עם האנסים מקיבוץ שמרת (ולא רק), מעידה יותר מהכל: אורלי וילנאי וגיא מרוז עברו מ"הטלת ספק" להטלת אימה. וכשעסקינן בסוגיות הכי רגישות ונפיצות, כגון נשים בהיריון או כאלה שעברו "הפלה שקטה", אין ולא צריכה להיות על זה מחילה.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
