כמה חודשים לאחר שבני עמיחי אוסטר ז"ל נפל בעזה בעת שירותו במילואים, קיבלנו מסר מהקבר. הוא לא הגיע מעמיחי, אלא בצורת מכתב שנכתב לאבי, שישב במחנה עקורים באיטליה לאחר ששרד את השואה, על-ידי חברו שעזב את המחנה כדי לנסוע למקום שהפך למדינת ישראל.
המכתב נכתב על גבי תמונת שחור-לבן של שני הצעירים, שנראו טוב בהרבה ממה שהיו נראים כנראה כשהגיעו לראשונה למחנה. הוא הגיע בתוך אוסף תמונות ישנות מאירופה וממחנה העקורים, שהוענקו לי על-ידי דודה ובן דוד. "לרֵעי היקר והנצחי מרדכי שפיגל, בעת פרידתנו", נכתב במכתב, "אני עוזב אותך כעת אך אני מקווה לפגוש אותך שוב בארץ ישראל, ונפעל יחד לעשות טוב". התאריך על המכתב: 2 ביולי 1946.
אני יודעת שאחרי השואה אבי רצה לעלות לישראל, אך לא רצה להיפרד שוב משני אחיו, שגם הם שרדו את השואה, ובמקום זאת נסע איתם לקליבלנד – שם היה להם קרוב משפחה שהיה מוכן לדאוג להם. הוא לא דיבר איתי או עם אף אחד אחר על חייו לפני שנישא לאימי, כך שזה בערך כל מה שאני יודעת. לכן לא ידעתי עד כמה זה היה חשוב לו, והתמונה הזו הייתה רמז נוסף לכך ולביטחון שלי על כך שסגרתי מעגל כאשר עליתי לארץ עם בעלי וילדינו לפני כמעט 25 שנה.
עמיחי היה בן שנה כשבאנו לישראל, וכאשר הוא חזר לישראל מטיול של אחרי הצבא כדי לשרת את המדינה, לאחר פרוץ המלחמה בעזה, הוא גם הרגיע אותי. כשסיפרתי לו שהרגשתי אשמה שהוא צריך להילחם במלחמה ושלא הייתה לו ברירה כי הבאנו אותו לישראל בידיעה שהוא יצטרך לשרת, הוא השיב: "אמא, את חושבת שאם לא היינו עולים לארץ לא הייתי נמצא כאן ונלחם למען ארצי?"
זה הקל על כאבי בשנה שחלפה מאז שעמיחי נהרג מפצצה שהתפוצצה בפתח פיר מנהרה, בעת שעבד על פינוי אזור חיץ ביטחוני במרחק של פחות מקילומטר מהגבול – כדי להגן על יישובי עוטף עזה ועל כולנו מהמחבלים שברצועה. עמיחי היה החייל הראשון שנפל בשנת 2024, ב-1 בינואר, ומאות נהרגו מאז במלחמה שנראה שהולכת להסתיים, אתמול ציינו שנה למותו, לפי הלוח העברי.
זו הייתה שנה של דמעות, שנה של כאב, שנה של שמחה, שנה של צחוק. רכבת הרים של שיאים ושפלים, עליות ומורדות
זו הייתה שנה של דמעות, שנה של כאב, שנה של שמחה, שנה של צחוק. רכבת הרים של שיאים ושפלים, עליות ומורדות. חווינו שנה של פעמים ראשונות – החגים הראשונים בלעדיו, יום ההולדת הראשון שבו הוא לא מזדקן בפועל, יום הזיכרון הראשון שלנו, 7 באוקטובר הראשון שלו – והיארצייט שלו וטקס הזיכרון הם הראשונים האחרונים שלנו.
הרגשתי שזו השנה הארוכה ביותר – במיוחד עם המשך המלחמה ומספר החיילים שנהרגו. והרגשתי שזו השנה הקצרה ביותר, כי אני לא יכולה להאמין שחלפה שנה שלמה מאז שהוא נהרג. וכי אני עובדת בחדשות, והמלחמה כמעט תמיד החדשות הגדולות של היום.
במשך זמן רב עדיין ציפיתי שהוא ייכנס הביתה ויגיד "שלום אמא", ישליך את תרמילו המלא במדים מלוכלכים ומכנסיים על הרצפה וישליך את עצמו על הספה האהובה עליו עם השמיכה האהובה עליו, יתעדכן בהודעות וואטסאפ עם חבריו ויצפה בנטפליקס.
שמענו סיפורים עליו שמעולם לא שמענו קודם לכן, כולם נפלאים, ואף אחד מהם לא הפתיע אותנו. קיבלנו תמונות וסרטונים שבהם הוא כל כך שמח וחי; הם שימחו אותנו, הם גרמו לנו לצחוק, והם גרמו לנו לבכות
במהלך השנה האחרונה שמענו מאנשים מכל רחבי הארץ ומכל רחבי העולם שהכירו את עמיחי במהלך 24 שנות חייו, רבים מהם פגשו אותו רק בחודשים והשנים האחרונים, כולל יחידת המילואים שלו. שמענו סיפורים עליו שמעולם לא שמענו קודם לכן, כולם נפלאים, ואף אחד מהם לא הפתיע אותנו. קיבלנו תמונות וסרטונים שבהם הוא כל כך שמח וחי; הם שימחו אותנו, הם גרמו לנו לצחוק, והם גרמו לנו לבכות. עשרה תינוקות נקראו על שמו, ואדם צעיר מיוחד שחזר לדת קיבל את שמו. גם זה הביא לנו הרבה נחמה.
מאוד הייתי רוצה לראות איך הוא היה גדל, איזה מסלול קריירה הוא בסופו של דבר היה בוחר, מי האישה שהוא היה מתחתן איתה, מיהם הילדים שהיו לו. מה הטוב שהוא היה עושה בעולם. זה ההפסד שלנו, זה ההפסד של המדינה, זה ההפסד של העולם.
אני לא יכולה לכתוב על השנה הראשונה הנוראית הזו מבלי לציין את טוב ליבם של החברים, הצבא, חיילים וזרים שפנו אלינו עם מסרים של חוזק ואהבה. קיבלנו אהבה ודאגה וחמלה ותפילות ועוגות וחלות ותרומות עבור הפארק שאנו בונים לזכרו של עמיחי מכל העולם, ומקהילתנו המיוחדת של קרני שומרון.
יהי רצון שכולנו לא נדע עוד צער, שכל חיילינו יישארו בטוחים ויתאוששו הן בגופם והן בנפשם, ושכל החטופים ישובו.
