השגרה וההיתקלות: עם הצנחנים בשג׳אעיה
(כתבתו של: יואב קרן | צילום: גיל יוחנן | עריכה: גיא פוקס)
אנחנו עומדים למרגלות סוללת עפר בלב שכונת שג'אעיה בעזה ומשוחחים עם סא"ל יואב, מפקד גדוד 101 של הצנחנים. ההרס מסביב עצום. עשן שחור מיתמר ממעט בתים שנותרו על תילם. ברקע פס קול של מלחמה. הוא מספר לנו על הלחימה שמנהל כאן הגדוד בשבוע האחרון עד שאחד הקצינים מודיע לו: "המג"ד, התקלה של פלוגה ד'". סא"ל יואב עושה סוויץ' בראש. הריאיון נקטע והוא פונה בקשר למפקד הפלוגה ולמפקד מחלקת הטנקים. "40 מקודקוד, תן תמונת מצב", הוא אומר. "ווינר, אתה בקשר עם 40?".
זו כבר ההיתקלות השלישית הבוקר (אתמול, שישי), ואחרי חודש וחצי של לחימה בעזה, הכוחות כבר מתורגלים. שלושה טנקים יוצאים מהמגנן ושועטים לעבר מקום ההיתקלות, 200 מטר מאיתנו. אחריהם יוצא "הדובי", דחפור די-9 שרומס כל מה שעומד בדרכו. שלושה נגמ"שי אכזרית, המיועדים לפינוי נפגעים, מתקדמים גם הם למקרה שיהיה בהם צורך. באחד מהם יושבת סגן ד"ר הגר, הרופאה הסדירה של הגדוד ולוחמת מן המניין. בשני ד"ר אוליביה, רופא במילואים. עוד שני רופאים נמצאים עם הפלוגה שנתקלה.
אנחנו מתקדמים עם חפ"ק המג"ד בעקבות הדחפור והטנקים. שתי דקות הליכה, ואנחנו בפתח הרחוב שבו מתבצעת הלחימה. מימין לנו מספרה ועל השלט בכניסה איורים של גברים מזוקנים. בצמוד אליה מכולת שמדפיה ריקים. סובארו פשע עתיקה מציצה מתוך מוסך. על הכביש, או מה שהיה פעם כביש, פגרים של חתולים, תרנגולות ואפילו ארנבת. ריח כבד רובץ באוויר. ומאה מטר מולנו, בהמשך הרחוב, מלחמה. צרורות ירי של מקלעים ונשק קל, לוחמים מדלגים בין הבתים מעמדה לעמדה. מדי פעם פיצוץ אדיר – ירי של טנק לעבר הבית שבו מתבצרים המחבלים.
הכוחות בשג'אעיה ביום שישי:
כמעט שעה עברה מתחילת ההיתקלות. המג"ד מאפשר לנו להתקדם. אחד הקצינים מודיע: "יש מחבל אחד מת ועוד אחד חי שאמור להיות משמאל". כמה עשרות מטרים מאיתנו, במעלה הרחוב, שרועה גופה של מחבל שחוסל זה הרגע, עדיין בווסט לחימה.
ובתוך הסצנה הזאת צועק אחד הלוחמים לגיל הצלם: "גבר, אפשר תמונה?". הם כבר היו בעשרות היתקלויות וחיסלו אינספור מחבלים, אבל זו פעם ראשונה שהם נתקלים בעיתונאים.
מעלינו בניין של חמש קומות, ראשים של חיילים מבצבצים מחלונותיו. הם מבחינים בנו וצועקים: "שבת שלום, עם ישראל חי". אחד מהם שולח נשיקה. "מי רוצה למסור ד"ש לבית?", גיל שואל, וכמה מהם צועקים בו-זמנית: "אמא, אוהב אותך. אבא, מתגעגע אליך". אחד הלוחמים מסמן בידו תנועה של לב, ואחר מודיע: "עוד שתי שבתות מרק תימני, אני מגיע". וזה, להזכיר, תוך כדי קרב.
חולפות עוד דקות ארוכות עד שגם המחבל השני מחוסל ואנחנו מבקשים מהמג"ד לסכם את האירוע. הוא מתחיל לדבר, ואז מקבל הודעה באוזנייה של מכשיר הקשר. "בואו רגע נעצור, יכול להיות שיש עוד מחבל". הוא פונה למ"פ: "לתת לווינר (אות הקריאה של מחלקת הטנקים, י"ק) לבצע פגז לגג, להמשיך לסרוק עם הרחפן". הלוחמים מרביצים מכת אש מטורפת ואחריה כמה פגזי טנקים שלא מותירים שום סיכוי למחבל האחרון.
חוזרים למגנן הגדודי וסא"ל יואב מסכם את האירוע, שנמשך כמעט שעתיים: "בוצע ירי לעבר הכוח שלנו שהיה בהתקפה. בהתחלה זוהה מחבל אחד, שאותו הרגנו, לאחר מכן זיהינו שני מחבלים נוספים. יחד עם כוחות השריון שאיתנו, כוחות ההנדסה וכוחות החי"ר עם כל היכולות שלהם, חיסלנו את שני המחבלים הנוספים". אם היינו עכשיו בפעילות בט"ש (ביטחון שוטף), הוא היה מכריז על חזרה לשגרה. אבל זו השגרה של לוחמי הצנחנים בשג'אעיה: לחימה מבית לבית והיתקלות שרודפת היתקלות.
להיכנס ולרסק
והלחימה הזאת גובה מחיר. גדוד 101 איבד לוחמים וקצינים בקרבות על היישובים ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו, וגם בפעילות בתוך עזה. אחד מהם הוא רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל מפקיעין, מפקד פלוגה שנפל ב-18 בנובמבר. "כל הנופלים יקרים לי מאוד ויקרים לנו כגדוד, והנפילה שלהם היא מצפן שמורה לנו קדימה, להמשיך ולהילחם. אנחנו שואבים מהם הרבה כוח", אומר יואב.
אני שואל אותו אם יש לו מסר להעביר ליחיא סינוואר. "אני אומר את זה לכל מחבלי חמאס וגם לעומד בראשם – ב-7 באוקטובר הם עשו טעות היסטורית, שתביא לסיום דרכו של הארגון הזה. ואנחנו, טובי בניו של עם ישראל, נמצאים פה כדי להוציא את זה לפועל ולנצח. שום דבר לא יעצור את צה"ל, שום דבר לא יעצור את חטיבת הצנחנים ובטח שלא את גדוד 101".
זה טבעי לשמוע אמירות כאלה ממג"ד שהחליט להקדיש את חייו לצבא, אבל שמענו אותן גם מלוחמי מילואים של החטיבה. למשל כפיר קדוש, חייל ב"צוות ורסנו" שבנה סביבו הסמח"ט ב' של הצנחנים. פגשנו אותו במגנן החטיבתי שבפאתי שג'אעיה, לפני שעלינו לאכזרית שתיקח אותנו אל לב אזור הלחימה. "אני גר ביישוב צוחר, בחבל אשכול, פה מעבר לגדר", הוא מספר.
מה היה אצלכם ב-7 באוקטובר?
"זה כואב עד עכשיו, אבל בוא נשים את זה בצד. צריך להתעסק בלחימה ולתת להם בראש כדי שנוכל לחזור לגור במושב בשקט, כמו פעם. להיכנס ולרסק. פשוט לרסק".
מה אתה עושה באזרחות?
"אני בעלים של מועדון המאמי בראשל"צ. בזמן שאני פה נלחם המועדון עובד ואני קורא מפה לכולם: לכו ותעשו שמח. צאו, תהנו, מסעדות, מועדונים. תחזרו לשגרה. זה חלק מהניצחון שלנו".
אתה במילואים כבר חודשיים. זה לא פוגע בעסק?
"וואו, זה קשה מאוד. אצלי ברוך השם הכל טוב, אבל אני צריך להביא כסף מהבית כדי להחזיר את העסק וזה לא הפתרון. יש מדינה, שתתחיל להוציא את הכסף ולתת אותו למי שצריך, כי יש עסקים שסגורים כבר הרבה זמן וסופגים נזקים".
כבר צהריים וצוות ורסנו כבר מתכונן לסעודת השבת. "יום שישי יש לצוות שלנו נוהל", מסביר קדוש. "חייבים לאכול שניצל מטבוחה. אנחנו מרוקאים, אין מה לעשות".
גם האשכנזים אוכלים את זה?
"מתים על זה. אשכנזים אוהבים את האוכל של המרוקאים יותר מהמרוקאים".
ומי מכין את זה, אתה?
"איפה, חיים שלי. אני פרוסה עם שוקולד לא יודע לעשות", הוא אומר לפני שהוא מסכם: "עם ישראל, אנחנו חזקים, גאים, חטיבת הצנחנים נותנת בראש, היידה צוות ורסנו".
עד הבר מצווה זה יעבור
כשחזרנו למגנן החטיבתי הבחנו במשאית פתוחה עמוסה בפלסטינים שבויים, ידיהם כפותות ועיניהם מכוסות, בהם גם אישה. "היו עשרות מחבלים שיצאו בידיים מורמות", סיפר קודם לכן המג"ד. "בהתחלה הם מתחזים לאזרחים תמימים, אבל בהמשך החקירה הם מודים ומתחילים למסור מידע. אנחנו לומדים מזה שהרוח שלהם הולכת ונשברת, וזה מחזק אותנו. יש ביניהם גם לא מעט מחבלים שהשתתפו במתקפת 7 באוקטובר".
תומר, המקלען של האכזרית, מבקש ממני לצלם אותו מוסר ד"ש למשפחה ולשלוח להוריו. כבר יותר מחודשיים הוא לא ראה את הבית, ומאז שנכנס לעזה לא דיבר איתם. גם יואב המג"ד לא דיבר עם משפחתו כבר שבועות ארוכים, ובמקרה שלו זה כמעט בלתי נתפס. "את 7 באוקטובר התחלתי כשאשתי תמרי בחודש התשיעי להיריון ומשם היא המשיכה בליווי ההורים שלה", הוא מספר. "נולד לנו בן מתוק בשם עברי כמה ימים אחרי תחילת הלחימה. זכיתי להיות בחדר הלידה ובברית, אבל מאז לא ראיתי אותו. וכמובן שאני מתגעגע ומחכה להכיר אותו באמת".
מתי אתה חושב שזה יקרה?
"נהיה פה כמה זמן שיידרש, אם זה בשג'אעיה ואם זה במקומות אחרים, עד שנשלים את המשימה החשובה הזאת".
אחד הקצינים מעיר לו: "נקווה שתצליח לצאת מפה לבר מצווה שלו".
