"הניסוי איתכם נכשל", צעק ח"כ ניר אורבך לעבר מנסור עבאס. טכנית זה עוד לא קרה בפועל, אבל זה היה הרגע המדויק שבו נפלה "ממשלת השינוי", ולא במקרה הצעקה הייתה לעבר עבאס, ולא לעבר נפתלי בנט או יאיר לפיד. עבאס, יותר מכל פוליטיקאי אחר, הוא האיש ששינה את המפה הפוליטית בישראל בכוח חזונו, פיקחותו ונכונותו ללכת עד הקצה. והיום, כשהכאוס משתולל מסביב, חשוב לבחון אותו דרך הפרספקטיבה הייחודית שלו.
תחשבו על הרגע הזה, שנראה עכשיו כל כך רחוק: ההצבעה שבגללה הזדעק אורבך הייתה הרגע המזוקק שבו הניסיון לעצור את רכבת ההרס של בנימין נתניהו - על ידי הקונספציה ההרסנית לכשעצמה של "רק לא ביבי" - הגיע לשיאו. הנושא הנידון היה "תקנות איו"ש", הפיגום המשפטי שעליו בונה ישראל את מראית העין, לפיה בשטח שהיא מחזיקה כבר 55 שנים מתקיימים חוק ומשפט למרות אפליה ברורה בין כובשים לנכבשים.
בצלאל סמוטריץ', שבזכות התקנות האלה מקיים במקום מגוריו אורח חיים של אזרח ישראלי לכל דבר, הצביע נגד; נציגי השמאל הישראלי, המעטים שעוד מכנים את עצמם בשם הזה, הצביעו בעד. ועבאס, שבני עמו מצויים מהצד האפל של התקנות, נמנע מהצבעה. מה שכידוע לא הספיק לאורבך ודומיו, בדרכם לשוב הביתה על-ידי הפלת הממשלה.
אם תרצו, ברגע הזה גם נולדה ממשלת נתניהו הנוכחית. סמוטריץ', ששלח את הימין לאופוזיציה בגלל סירובו לשתף בקואליציה את רע"מ של עבאס, חגג את נצחונו. השמאל-מרכז המפוחד מיהר להצהיר שעבאס (שהוכשר קודם כל על ידי נתניהו עצמו) הוא ערבי כשר, אבל יש כמובן גם ערבים רעים, שאיתם לא נשב בחיים. הערבים האלה, איימן עודה ואחמד טיבי וסמי אבו שחאדה, מילאו את חלקם במחזה. והיום סמוטריץ' ובן גביר ולוין מולכים בכיפה, הרחובות בוערים במאבק על הדמוקרטיה או נגדה, תלוי מאיזה צד של המתרס הזהותי אתם נמצאים, ומי זוכר את החזון המרהיב של מנסור עבאס.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח ומנסור עבאס בהקלטת הפודקאסט. "ער מאוד לדרך שבה הימין משתמש בתמונה שלי כדי לסכל את המטרה שאני מאמין בה"
כפי שאני מזכיר בשיחה בינינו, הרבה לפני שרע"מ נכנסה לקואליציה שמעתי ממנו את החזון כולו. זמן לא רב אחרי שנכנס לכנסת נפטר אחיו של מנסור, ובאוהל האבלים בכפר מראר, שם הוא גר, הוא פרש באוזני את השקפתו. היא הרבה יותר מורכבת מלהיות "ש"ס של המגזר", ששמה בצד את כל הנושאים הלאומיים כדי לעשות עסקים עם היהודים ולקבל מה שמגיע בתחום האזרחי – תוכנית לעצירת הפשע המשתולל ותקציבים ראויים לחינוך ותשתיות ותעסוקה, כל מה שממשלה כלשהי בישראל צריכה לעשות לא כדי "לתת לערבים", כפי שטען נתניהו כשביקש את קולות הבייס, אלא כדי להשקיע בהם למען עתיד ישראל (כפי שממשלות נתניהו עשו בעבר, והנוכחית מבטיחה לעשות בתקציב).
אחר כך ישבתי פעמיים מולו ומול חבריו ברשימה המשותפת של אז: בפעם הראשונה אחרי בחירות ב', שתוצאותיהן אפשרו להקים ממשלת שינוי של ממש. אז ישבנו בארון, כי איש מראשי כחול לבן לא היה מוכן לקיים מו"מ גלוי עם הערבים ואיש לא היה מוכן לממש את תוצאותיו. ההבנות בינינו כללו נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, אבל ליברמן וראשי כחול לבן העדיפו לברוח ולהאשים את הנדל והאוזר.
בפעם השנייה, אחרי בחירות ג', המשותפת כבר דרשה שנצא מהארון ושתהיה תמונה. אם תחפשו אותה, מופיעים בה מטעם כחול לבן אבי ניסנקורן ואני, כי גנץ ולפיד לא היו מוכנים שתהיה להם תמונה עם ערבים. מה שהגענו אליו היה כמעט זהה למה שנכלל בסוף בהסכם עם רע"מ אחרי בחירות ד' – כשבין לבין נתניהו, מסיבותיו הידועות והאישיות לגמרי, מכשיר את עבאס – אבל אז המספרים כבר הכתיבו שהעסק תלוי באורבך וסילמן ושיקלי, והסוף ידוע. בשיחה בינינו עבאס אומר שגם אז הוא העדיף להיכנס למו"מ עם ממשלת נתניהו-גנץ, אבל עודה וטיבי לא רצו. יכול להיות שזה נכון, אבל גם הוא יודע שכשלליכוד הייתה קואליציה, אף אחד לא היה צריך אותו ואת חזונו.
עד כמה האומץ של עבאס לא שינה את המערכת הפוליטית אפשר היה לראות לפני כמה שבועות, כשראשי האופוזיציה הנוכחית התכנסו להצהרה משותפת לנוכח הצונאמי שנתניהו, לוין ורוטמן משלחים בדמוקרטיה הישראלית, ושוב בתמונה איתם לא היה אף ערבי. הפעם עבאס נעדר ממנה בהסכמה, כי כמו שהוא אומר בשיחה "אני ער מאוד לדרך שבה הימין משתמש בתמונה שלי כדי לסכל את המטרה שאני מאמין בה".
אלא שברגע הזה מתגלה כמה לא התקדמנו באמת. היעדרו (והיעדרו של עודה, שהוא עכשיו הערבי הרע שמאפשר לנו לאחוז במקל בשני קצותיו, הנה אנחנו גם ליברלים שמקבלים ערבים וגם יהודים טובים שפוסלים חלק מהם), הוא קבלה מוחלטת של השפה של סמוטריץ' ובן גביר, שלפיה מראה פניו מרחיק יהודים שאולי מתנגדים למהפכה של ביבי, אבל "קשה להם" עם זה שגם ערבי שותף לדאגה שלהם. זה מעלה את השאלה על מה אנחנו באמת נאבקים כשאנחנו נאבקים בחוקי ההרס שהממשלה הנוכחית מקדמת.
רק שאם מנסור עבאס נכשל, השאלה היא איפה אנחנו. זה נראה פחות חשוב עכשיו, כשהרבה ישראלים מרגישים שהאדמה רועדת מתחת לעצם קיומם כאן, הכסף זורם לחו"ל וכל יום עוד אנשים מצהירים שלא יעשו מילואים. אבל אם אנחנו חושבים על מה אנחנו נלחמים באמת ועל מה ראוי לנו להילחם, בלתי אפשרי שלא לכלול בזה את חזונו של ראש הרשימה של התנועה האיסלאמית, האיש האמיץ מנסור עבאס.
