בספטמבר האחרון, הרבה לפני הבחירות וסערת המהפכה המשפטית, פרסמתי במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי הצעה לשינוי נרחב, מקצה לקצה, של מודל כוח האדם בצה"ל. בהקדמה נכתב ש"המרכיבים השונים של כוח האדם בצה״ל — שירות החובה, הקבע והמילואים — עומדים בשנים האחרונות בפני שורה של אתגרים המתלכדים לכדי סכנת משבר של ממש". אין כמעט קצין בכיר בצבא, מהרבים מאוד שאני פוגש במהלך עבודתי, שיטען שהמשפט הזה אינו נכון.
הרמטכ"ל הרצי הלוי, שנכנס לתפקיד בתחילת השנה, פגש במובן הזה בסערה מושלמת של גורמים חברתיים, כלכליים, צבאיים-מקצועיים ושלטוניים חסרי יכולת מתמשך לקבל החלטות וליישמן. אלו התלכדו לכדי איום ממשי על קיומו של צה"ל כצבא העם.
צריך להגיד כבר בשלב המוקדם הזה: צבא העם נחוץ לישראל לא בגלל ערכים, ואפילו לא בשל כמויות כוח אדם. השירות בצה"ל מקנה ערכים, אבל לא בשביל זה מחזיקים צבא, ואת המשימה הבן-גוריונית של בניית עם כדאי להוריד אפילו מהנאומים המליציים של קצינים ופוליטיקאים. בלי גיוס חובה, שעדיין קושר לשירות הצבאי בעלי כישורים שבמדינות אחרות פשוט לא מתגייסים, ובלי כוח מילואים משמעותי, לצה"ל לא תהיה מספיק איכות, ובמקרה של עימות כולל גם לא מספיק כמות, של אנשים מעולים כדי למלא את משימותיו. אנחנו צריכים את צבא העם, או את מה שנותר ממנו, כדי לנצח במלחמה.
ואז הסערה המושלמת פגשה סופה הרסנית, ופרץ חסר מעצורים של שלטון חסר אחריות האיץ את כל המגמות שמי שעוסק בעניין מכיר כבר שנים להוריקן בדרגה שבע מתוך חמש. לראשונה בתולדות ישראל אלפי אנשי מילואים, שמחזיקים מערכים חיוניים מאין כמוהם (60% מטייסי חיל האוויר הם במילואים; אני לא רוצה להגיד איזה אחוז מהם חתם על מכתבי ההתראה שלפיהם לא יתייצבו לשירות, אבל זה אחוז שמשתק את החיל) הודיעו שאם החקיקה תעבור, הם לא יבואו גם אם יקראו להם. וזו רק ההתחלה: את התוצאות של מה שקורה עכשיו נראה בשנים הבאות גם בשירות הסדיר ובקבע. השינויים שאני או אחרים הצענו למודל הקיים ייראו כמו צביעה של המשקופים בבית שעולה עליו בולדוזר. במילים פשוטות, צה"ל יתפרק.
זה מה שאמרו הרמטכ"ל ואלופיו ליואב גלנט, וזה מה שגרם לו להודיע בקולו שחובה לעצור את החקיקה המשפטית. זה מה שהוא והם היו אומרים לקבינט, לו הסכים בנימין נתניהו לכנס אותו (וזו הסיבה שלא הסכים). חברי הקבינט היו שומעים את זה גם מראש שב"כ רונן בר, כי ההתראה של קודמו נדב ארגמן שלפיה ארגוני הביטחון בסכנת התפרקות לא הייתה מליצה סתם. אני לא רוצה בשלב הזה לדבר על איראן, חיזבאללה או הפלסטינים; הסכנות הביטחוניות קיימות, כמובן, אבל אם יש לנו ארגוני ביטחון והנהגה אחראית נתמודד איתן, כמו שעשינו 75 שנה בהצלחה. מול מדינה בלי צבא ושב"כ, גם "גוב האריות" יספיק.
2 צפייה בגלריה
צעדת המילואימניקים בדרך להפגנה בכנסת
(קרדיט: אריאל אלקלעי, דוברות מחאת המילואימניקים)
ח"כ גדי איזנקוט מכיר את הדברים האלה לפני ולפנים. הוא היה הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל, ומהטובים שבהם. בין השאר ניסה, יותר מרוב קודמיו אבל לא מספיק, לטפל בבעיה הזו. בשיחה בינינו הוא מודה שזה לא היה מספיק, ולמערכת הצבאית בכלל יש נוגדנים מובנים, שמקשים עליה לטפל בעניין לעומק בעצמה. הרמטכ"ל טובע בים של החלטות לגבי הכאן ועכשיו, וגם לגבי האספקטים של בניין הכוח שמצויים בשליטתו הישירה. כוח האדם, שבא מן החברה הישראלית וחוזר אליה, הוא בעיה של הצבא אבל הפתרונות מצויים במרחב האזרחי. עוד נחזור לזה.
הפיקנטריה הישראלית כל כך היא שהייתי מפקד הצוות של איזנקוט בקורס קצינים, אבל השיח האמיתי, כמובן, היה בתפקידיו הבכירים, ובראש וראשונה כרמטכ"ל. כל השנים האלה הייתי ראש ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון, התפקיד שהוא מחזיק בו היום. הוא היה מהרמטכ"לים הבודדים שהבינו שחובה להתחכך עם תובנה אזרחית גם בעניינים המקצועיים ביותר, והפתיחות שלו כלפי הוועדה הניבה פירות חסרי תקדים. בשיחה בינינו הוא מודה שבכנסת של היום ובאווירה של היום ספק אם יוכל לשחזר אותם מהצד השני. הוא מתייחס לשאלה אם הוא מרגיש שמהכיסא הפוליטי הוא יכול לעשות יותר משהיה יכול לו היה בחוץ. גם על זה הוא עונה בכנות, כדרכו.
אבל את התיקון לא יעשו הכנסת, הממשלה או אפילו צה"ל עצמו. השאלות האלה הן אזרחיות-ציבוריות, רק שהציבור הישראלי נמנע מלעסוק בהן. כשאביגדור ליברמן הביא ב-2018 חוק גיוס, מופרך למדי בתוכנו, הוא התחבא מאחורי האמירה "זה החוק של צה"ל", וזה נראה לרוב הישראלים כטבעי, אף שצה"ל צריך להיות האחרון שקובע באילו תנאים והגדרות יסוד המדינה מגייסת אנשים על פי חוק.
גם מי שתומך לחלוטין במחאה, כמוני, ורואה בה תופעה ציבורית עליונה בחשיבותה, צריך להודות שהשד שיצא כאן מהבקבוק הוא מסוכן לעתידו של הצבא. זה לא רק שמחר ייתלה מי שיסרב לפנות מאחז או ימחה על חוק שמשנה לטעמו את מהותה של המדינה באותם נימוקים ממש. זה בעיקר שמה שהתגלה פה (כי זה קיים כבר מזמן), הוא שהשירות במילואים והשירות הצבאי בכלל הם כבר לא קונצנזוס, אלא מטבע ערכי שמותר להטיל לתוך הוויכוח הזהותי. מזה לא תהיה חזרה.
האם אנחנו מסוגלים לתקן? האם הממשלה – לא רק הנוכחית, שלא מסוגלת לכלום חוץ מלהרס, אלא אפילו ממשלה דמיונית שתהיה מוכנה לטפל בדברים האמיתיים – תוכל? שאלה טובה, וקריטית מאין כמוה. אני לא יודע את התשובה לה, אלא רק מה שיקרה אם היא שלילית: צבא ההגנה לישראל יתפרק. פשוט ככה.
