אנסטסיה בוריסנקו מדברת מחרקוב
"ניסיתי לצאת באמצעות רכב, המשכתי לכיוון אוטובוס ופספסתי אותו בכמה דקות. חלק מהדרכים חסומות, וכרגע אני מתכונן לעשות את השבת בדירה". מור ועקנין, שמתגורר באוקראינה, הוא אחד מאותם ישראלים רבים שמנסים לצאת מגבולות המדינה לאחר תחילת הפלישה הרוסית. "אני הולך להגדיל את מצבור המזון שיספיק לכמה שבועות", אמר ועקנין שנאלץ לשנות תוכניות ולהישאר בינתיים בבירה קייב.
שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי סיפר כי היכולת של צוותו לסייע מאוד מוגבלת. "יש תור של 10 שעות מלבוב למעבר הגבול ואין לנו יכולת 'לגנוב' את הגבול", אמר השגריר. "אנחנו עוזרים עם מסמכים והסברים, אבל הבעיה הכי גדולה היא בזה שאנחנו לא יכולים לחלץ את הישראלים מהערים הגדולות ויש תורי ענק במעברי הגבול".
גיא עמר מדבר מלבוב
ישראלי תיעד משוריינים אוקראיניים בפאתי קייב
ריאיון עם שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי
ועקנין, שנאלץ לוותר כאמור בשלב זה על עזיבת אוקראינה, סיפר: "אנשים מרוקנים את הסופרים לאספקה לכמה שבועות. הצבא כאן לא מוותר, עברתי עמדות מרגמה ועמדות נ"ט בדרכי לנסות לצאת מהעיר. ניכר שישנה התנגדות, המטרה ברורה והיא החלפת המשטר שהציבו האמריקנים והמערב במשטר שתציב רוסיה. זה כמו שאנחנו לא ניתן לאיראנים להיכנס לנו לשכונה הקרובה בסוריה".
על העתיד הקרוב, סיפר הישראלי: "צריך להתכונן לכל תרחיש. יש בעיר מקלטיים אזוריים, לי יש מקלט בבניין. חלק מהדיירים נמצאים כרגע במקלט הזה. בנוסף, יש את המטרו שהוא בעומק של כ-100 מטר, ודרכו יש גישה לרוב רחבי העיר. הוא משמש כמעין מקלט שנבנה גם עבור מלחמה גרעינית".
ריאיון עם שליח חב"ד בקייב הרב יוסי אוסמן
גל מוסקוביץ' (37), ישראלי שחי בקייב בשנים האחרונות, לא מוותר על הניסיונות לעזוב את שטח אוקראינה. "קמנו אתמול בבוקר לצלילי תרועות של אזעקות ופיצוצים, וכבר בשש בבוקר יצאנו מקייב כמה שיותר מהר. אבל לא היינו היחידים, היו על הכביש איזה מיליון כלי רכב ועמדנו בפקקים כמה שעות טובות. רצינו להגיע מערבה לגבול עם פולין, אבל לא הצלחנו אז חתכנו דרך כפרים.
"בסופו של דבר הצלחנו להגיע בתשע בערב לכפר שממוקם 130 קילומטר מערבה מקייב. נשארנו לישון שם כי לא היה אפשרי לצאת. היה עוצר עד שש בבוקר. עכשיו אנחנו בדרך לגבול מולדובה, אנחנו בקשר עם השגרירות הישראלית, ומקווים שעד סוף היום נגיע לשם ונחצה את הגבול. משם התוכנית היא לצאת לרומניה, כנראה בדרכים יותר בטוחות".
מוסקוביץ' מציין כי האפשרות של מלחמה הייתה באוויר, אבל עזיבה לא באה בחשבון. "חשבנו שיהיה משהו, כולם דיברו על זה. לא יכולנו לדעת מה יהיה, יש לנו פה חברת הייטק ולא יכולנו פשוט לנטוש את הספינה. אז נשארנו ונתנו אפשרות לעובדים לצאת לאן שהם רוצים או בלעדינו.
"הפאניקה הגדולה הייתה אתמול עם פרוץ המלחמה, והיא קצת נרגעה. אנשים היו מבוהלים, קנינו אוכל לכמה ימים. אנחנו מאמינים באוקראינה וחושבים שהיא מדינה עם הרבה אפשרויות. אנחנו לא מאמינים שיסגרו את השאלטר ביום אחד, אני מקווה שהכול יחזור לסדרו בקרוב".
נטליה דנשין (54) נסעה לפני כשבועיים לאוקראינה כדי לטפל באמה שחלתה. היא תכננה לחזור לארץ, אבל כעת היא נצורה באוקראינה עם חששות גדולים. "כשנסעתי לאוקראינה לא חשבתי שתהיה מלחמה", היא מספרת. "חשבתי שזה רק משחקים פוליטיים ושזה לא יגיע כל כך רחוק. תכננתי לחזור עוד כמה ימים, אבל אני מפחדת להשאיר את אימא פה לבד. מצד שני, יש לי ילדים בארץ שמתים מפחד שאני כאן".
דנשין סיפרה עוד: "הבוקר יצאתי מהבית רק כדי להצטייד באוכל. אנשים מסתובבים כדי לקנות מזון, בסופרים המדפים חצי ריקים. הרחובות בקייב יחסית ריקים, יש תורי ענק לכספומטים. אנחנו מרגישים מתח ופחד גדול, מסתכלים בחדשות, יש פחד מרקטות. באזור פה יש מקלטים, אבל אימא שלי מבוגרת מאוד והיא לא תספיק להגיע למקום מוגן. היא בת 76 וחולה וזו בעיה.
אריק בקליניק: "אם נזרוק בקבוק על טנקים, נקבל כדור למצח"
"אני לא יודעת מה נעשה במקרה של פלישה לקייב. מה שפוטין עושה זה נורא. אני בודקת אופציה לברוח למקום אחר, אולי לפולין, אבל אי אפשר לצאת מקייב. יש פקק מטורף ואנשים בורחים וכל אחד דואג למשפחה שלו. פרסמתי הודעה שאני מחפשת מישהו שיכול לקחת אותי לגבול, אף אחד לא הגיב. ניסיתי ליצור קשר עם השגרירות ולא הצלחתי להשיג אותם".
אריק בקלייניק, תושב זפוריז'יה, סיפר לאולפן ynet כי "חברים מהאזור התארחו אצלנו אתמול כי יש לנו מרתף גדול. כל בן אדם נורמלי היה רוצה לצאת מאזור מלחמה, אבל אין תחושת דחיפות לצאת. אני לא מרגיש שמשהו מאיים לי על החיים. בערוצים בטלוויזיה מלמדים איך להרכיב בקבוק מולוטוב (בקבוק תבערה). צריך להסביר להם שאם תזרוק מולוטוב על שיירת טנקים, תקבל כדור למצח. זה לא כל כך חכם".
דימה דיינגה (32) נסע לאוקראינה כדי להביא את אשתו לישראל וגם הם מצאו את עצמם נצורים בקייב. "הטיסה שלנו לארץ הייתה אמורה לצאת שש שעות לפני שהמלחמה התחילה והיא התבטלה. לקח לנו המון זמן לאסוף את כל המסמכים והיה לנו עיכוב. כרגע יש אי ודאות גדולה והרחובות יחסים ריקים. יש עדיין קצת תחבורה ציבורית והרבה מאוד אנשים במקלטים.
"העברנו את הלילה במקלט ציבורי, היו שם כ-100 איש, ישנו שלושה אנשים על שני מזרני יוגה. כרגע אנחנו בדירה כי המקלט לא נוח, הוא מאוד חנוק והכלב שלנו מפוחד. יש חשש שייפול טיל על הבית אבל גם המקלט לא נראה הכי בטוח".
כמו רבים אחרים, גם דיינגה מנסה לברוח מהתופת. "חיפשתי בכל מקום כל מיני טרמפים בתשלום ואני מוכן לשלם הרבה. לא הצלחנו למצוא מישהו עם שני מקומות פנויים. השגרירות הפסיקה לענות ואי אפשר לתפוס אותה. זה לא כי הרבה מתקשרים, הקווים כנראה קרסו. יש לי דרכון אוקראיני והיום הנשיא אמר שגברים בני 18 עד 60 לא יכולים לצאת מאוקראינה. אני סטודנט לתואר שני במדעי המחשב, והסמסטר שלי מתחיל ביום ראשון.
"קניני מלא אוכל ומלא בקבוקי מים, יש לנו כל מיני בשרים שאפשר להפשיר, אורז וכוסמת. הלכנו מקודם לסופר, התחילו פיצוצים בעיר וחזרנו. הכספומטים מתרוקנים, ובמקומות שנשאר כסף יש תורים ארוכים. אנחנו מקווים שנמצא בקרוב מונית או הסעה לצאת מפה, מקווים שנצליח להגיע לפולין. יש פקקים מטורפים, חשבתי אפילו להשכיר אופנוע אבל אין איפה להשכיר. אין לנו מושג עד מתי נהיה במצב הזה ועד מתי זה יימשך".
הרב יוסי אסמן, שליח חב"ד בקייב, אמר במשדר המיוחד של אולפן ynet: "התעוררנו בבוקר לקולות נפץ וטילים ומטוסי קרב מעלינו. הגיעו לפה 300 אנשים ועוד הרבה בדרך. ברוך השם הכנו מקום ושמנו את הילדים והנשים בבונקר מתחת לאדמה. יש פה קונטיינר של בשרים, עופות וירקות, אנחנו דואגים לעצמנו.
"בתור בית חב"ד אנחנו הקברניטים ולכן נעזוב אחרונים. חלק מבני המשפחה נסעו, הם עדיין לא הגיעו לגבול. דיברתי עכשיו עם בן אדם שעומד בתור בגבול פולין 32 שעות. ביממה האחרונה קיבלנו לפחות 1,500 טלפונים מישראלים, חלקם בכו בטלפון. הדבר הכי חשוב היה להרגיע אותם, להגיד להם להישאר במקום ושאנחנו איתם".
