(צילום: אסף חן)
הלילה התרחשה עוד מתקפת טרור בשומרון ובבנימין. פיגוע של ממש. צעירים אלימים עמדו בצדי הדרך ויידו אבנים לעבר רכבים ישראלים, כשחלקם רעולי פנים. זה נגמר בארבעה פצועים: אב בן 25 עם שני ילדיו, בהם פעוט כבן שנתיים וילדה כבת ארבע, שנסעו בחווארה. חצי שעה קודם לכן נפצע גבר כבן 65 סמוך לכפר סינגיל. המגמה ברורה: עלייה דרמטית ומתמשכת ביידוי אבנים בכבישי יהודה ושומרון.
השגרה מגבירה את קהות החושים. רוב המקרים מסתיימים ללא נפגעים, אבל זה רק בגלל שמדובר בפספוס של סנטימטרים, ולא כי האבן פחות כואבת. בשנה האחרונה תיעדתי את תופעת יידוי האבנים, אחרי שנחשפתי לנתונים המדהימים שפרסם צה"ל, לפיהם רק בשנת 2021 התרחשו 5,500 אירועים דומים מעבר לקו הירוק.
זורקי האבנים תוקפים לא רק יהודים. גם הפלסטינים חוטפים, אם כי אין מה להשוות את הכמות. המספרים הם לא נתפסים: בחישוב גס מדובר על 15 אירועי יידוי אבנים ביום, בכל יום. זו שגרה, וקשה להתעכב או להתריע על שגרה. המיידיים נמצאים על הצירים כמעט בכל שעות היממה, ויש אזורים שבהם חוטפים בבוקר, אחרים בצהריים וכמובן שגם בלילות.
דפוס הפעולה הזה מוכר: הצעירים מתמקמים על מבתר, בכפל קרקע או נעמדים ממש על אי תנועה, מזהים לוחית צהובה וחזות יהודית - ותוקפים. השיטות של התוקפים מגוונות: בדרך כלל הצעירים מגיעים רעולי פנים, מרימים אבנים מהרצפה והולכים לאורך הכביש עד שבוחרים את המטרה וזורקים. רבים מהם לא טורחים אפילו לברוח, אלא נשארים באותו המקום ומטווחים רכב אחרי רכב.
שיטה נוספת היא השלכת אבנים מהמבתרים: מוצאים נקודה גבוהה מהציר, מתמקמים עליה, לעיתים אפילו מצטיידים באבנים גדולות - ומשליכים. אחרים מעדיפים לזרוק אבנים מרכב חולף בזמן עקיפה כדי לפגוע מטווח אפס. ההלם גורם לנהג לאבד שליטה, ומשם הדרך לתאונה קצרה. ועוד לא דיברנו על האוטובוסים, שחוטפים יום אחרי יום באזורים שמוכרים לכל.
החטיבות המרחביות בצה"ל משקיעות מאמצים רבים במיגור התופעה, ומגבירות מאמץ אחרי רצף אירועים באותו המקום, כמו במקרה של תגבור האוטובוסים ליד הכפר חיזמא לפני כמה חודשים, ובהצבת הלוחמים שליוו ילדים פלסטינים בכפר לובן לפני כמה שבועות. אבל גם לסד"כ יש מגבלה, וצה"ל לא יכול להציב לוחם כל מאה מטר בכביש.
הענישה למיידי אבנים מצחיקה: רובם המוחלט של התיקים נסגר בהסדרי טיעון, וההרתעה נשחקת. בסיפור הזה יש שתי נקודות ברורות שצריך להבין ולהפיק מהן מסקנות: הראשונה היא שמדובר בפיגוע של ממש ובסכנת חיים, והשנייה היא שלא מדובר בגזירת גורל. מדובר במציאות בלתי נסבלת שיש לישראל את הכלים להתמודד איתה, רק צריך להשתמש בהם. מאפס סובלנות בשטח, דרך ענישה הולמת ועד לחקיקה מרתיעה.
