אנחנו נמצאים במלחמת קיום. מלחמת אין ברירה. לפני הלוויה של בני איתי שנהרג בשבוע שעבר בקרב בזיקים אמר לי אבא שלי: "משה, אני מצטער שהבאתי אתכם מצרפת לארץ". אבא, אין לנו לאן ללכת. זה המקום שלנו. אבל לצערי עכשיו אני מבין מה עברת אחרי נפילתו של אחי עמנואל, ואני צריך הרבה כוח ממך להחזיק מעמד.
כשפרצה המלחמה בשבת הוא אמר לי שקיבל צו 8 גם מהשירות וגם ממגלן. "מה אתה אומר", הוא שאל אותי. "לאן ללכת?". אמרתי לו שנראה לי עם השירות, חשבתי שזה פחות מסוכן. הוא החליט: "אבא, אני הולך עם החברים שלי ממגלן. אני הנגביסט, אני לא יכול להפקיר אותם".
דניאל קסטיאל – חבר שהיה כמו אחיו ובן בית אצלנו – הגיע לאסוף אותו ואמרתי לו: "שמור לי על הבן. כבר איבדתי אח". הוא ענה לי, "מה זאת אומרת? הוא החבר הכי טוב שלי, בטח שאני אשמור לך עליו". בסוף הם מתו ביחד בקרב בזיקים. אני הייתי כמו אבא של הצוות שלהם ועשיתי הכול כדי להשיג להם וסטים קרמיים. חשבתי שזה יציל את הבן שלי. סיפרו לי שזה הציל חמישה. אבל לא את איתי.
אתמול בבוקר הרגשתי שאני לא מסוגל עוד להישאר בבית. ביקשתי מאחי – שמבוקר עד ערב מסיע אנשים לשדרות ומביא ציוד לחיילים – שייקח אותי להתנדב ולהרגיש מה קורה. נסעתי עם בני איתן לעזור לאנשים שאיבדו את הבית. הם סיפרו לנו סיפורי זוועות על מאות גופות וראשים כרותים. לראשונה הפנמתי את משמעות המלחמה הזאת.
אנחנו חייבים להיות מאוחדים. כשאנחנו היינו עסוקים במלחמת אחים, הם התכוננו למלחמה. חייבים להפסיק עם השנאה וההסתה. גם אני חטאתי בזה. אנחנו עם אחד ואחים לדם. לא שמאל, לא ימין, לא אשכנזים ולא ספרדים. אם לא נבין את זה, נשכב כולנו אחד ליד השני תחת האדמה בהר הרצל, בלי קשר לדעה הפוליטית שלנו. כדי שלא נשכב אחד ליד השני, אנחנו צריכים לעמוד אחד לצד השני.
הרמטכ"ל הרצי הלוי למד איתי בכיתה מגיל 6 ואני רוצה להגיד לו: נתתי למדינה את אחי הגיבור עמנואל ב-2006 ונתתי עכשיו את בני איתי. לא לשווא נתתי אותם ולא בשביל לחזור לצרפת. אני מבקש ממך, הרמטכ"ל, אל תרחם על נאצים ומפלצות. תשמיד אותם. שההומניות לא תבוא על חשבוננו, כי כל הקש בגג אצלם מוביל לנקישה בדלת אצלנו. אין לי מה לתת יותר, אבל אני רוצה שמה שכבר נתתי לא יהיה לשווא. צריך לגמור את זה.
בחייו הצליח איתי בכל מה שעשה. לא היה משהו שהוא לא היה טוב בו. ספורטאי מחונן, הנגביסט הכי טוב שיש בצבא, אחר כך התגייס לשירות הביטחון, התחתן עם גל המקסימה, בנה בית, התקבל ללימודי הנדסה. הילד המושלם שלי היה גם החבר הכי טוב שלי. תמיד התייעץ איתי, תמיד היה לו חשוב מה אני חושב, תמיד דאג שאהיה מרוצה. כל שנה הוא היה מחזיק אותי בהר הרצל, ועכשיו מה? מי יחזיק אותי ומי יחזק אותי? ואיפה אני אעמוד, ליד איתי או ליד עמנואל? אני אוהב אותך איתי, ואין לי ברירה אלא להיות חזק בשבילך.
משה מורנו הוא אביו של איתי מורנו שנפל ב-11 באוקטובר בקרב בזיקים, ואחיו של סא"ל עמנואל מורנו שנהרג בלבנון באוגוסט 2006
