פרסום פרוטוקול ישיבת הממשלה שבה אושר הסכם אוסלו ("טיוטת הצהרת העקרונות עם הפלסטינים") מ-30 אוגוסט 1993, הוא אירוע משמעותי בתולדות מדינת ישראל בכלל, ובפרט עבור מערכת הביטחון, שנאלצה בעקבותיו להפנים שהמצב שאליו התרגלה מאז 1967 עומד להשתנות באופן מהותי, ונדרשה – בסד זמנים מגובל - להיערכות מחודשת. תמלול הישיבה ממחיש שהרמטכ"ל אהוד ברק, שצפה במידה רבה את המשמעות של ההסכמים, התריע מפני השפעתם על חופש הפעולה של מערכת הביטחון בשטח. במקביל, מהתמלול זועקת העובדה שבישיבה לא השתתפו ראש שב"כ וראש אמ"ן. כלומר - שהדברים שהעלה הרמטכ"ל לא נדונו על מלוא משמעותיהם. ויותר מכך: הממשלה לא הייתה מודעת להם.
עבור שב"כ, המשמעות של פגיעה בחופש התנועה בשטחים הייתה ברורה. מאז 1967 פעלו אנשיו בשטח בחופשיות, מה שאיפשר להם קירבה פיזית ומעורבות עם יעדי סיכול הטרור. הדבר משמעותי במיוחד עבור ארגון דוגמת שב"כ, שמבוסס על מודיעין אנושי (יומינט) וחושש מכל פגיעה ביתרון זה.
השליטה בשטחים, הקשרים המשפחתיים של הערבים אזרחי ישראל עם קרוביהם ביהודה ושומרון, וכניסת פועלים לקו הירוק – כל אלה סייעו בגיוס והפעלה של מקורות חיים שהביאו להצלחות בסיכול פיגועים בארץ ובעולם. היתרון התבטא בכך שהסוכן נמצא בדרך כלל באזור הנמצא בשליטת ישראל, או בקרבה מיידית אליה, מה שהקל על גיוסו, על שמירת הקשר עמו ועל מתן סיוע במקרה של סכנה לביטחונו. היה חשש אמיתי שלאחר הסכם אוסלו היתרון המודיעיני הזה יאבד לחלוטין, ואם לא – לכל הפחות ייפגע משמעותית.
כדי להימנע מכך היה צורך להתאים את דרכי הפעולה למצב החדש. תחום מקורות האנוש נשאר כלי מרכזי, אבל בגין ההתרחקות הפיזית מהשטחים היה צורך בחיזוק המודיעין הטכנולוגי, וכך אכן נעשה. הכלים הטכנולוגיים בימינו אכן נותנים מענה חשוב למודיעין הנדרש לסיכול טרור, אולם ההתפתחות שלהם לא הושלמה ביום אחד. זו אולי הסיבה המרכזית לקושי שחווה שב"כ על רקע פיגועי ההתאבדות הקשים לאורך שנות ה-90. הייתה לכך לבסוף גם השפעה חברתית ופוליטית: הקושי בסיכול הפיגועים השפיע על דעת הקהל בישראל, שבתחילת הדרך תמכה בכ-60% בתהליך אוסלו, ובהמשך צנחה באופן דרמטי.
אחד הכלים שנוספו כדי לסייע לסיכול פיגועים במצב החדש היה שיתוף הפעולה המודיעיני עם גורמי הביטחון הפלסטיניים. במשך שנים רבות מסייעים הקשרים הללו, שנעשים הרחק מהעין הציבורית, למנוע מעשי טרור. בכך הודו ראשי מערכת הביטחון בישראל לא פעם. בניגוד למה שאולי עולה מהפופוליטיקה הישראלית, מדובר באינטרס לא רק שלנו, אלא גם של הרשות הפלסטינית. אבל גם לאופן הפעולה לקח זמן להיטמע.
כך או אחרת, החלטתו של ראש הממשלה יצחק רבין שלא לשתף את קהיליית המודיעין בישיבת הממשלה הייתה טעות שפגעה בטיב ההחלטה שהתקבלה. הפרוטוקול מבהיר שאפילו מודיעין על כנות מעשיו וכוונותיו של יאסר ערפאת סביב קיום ההסכם לא היה בנמצא. רבין עצמו אמר לימים שאחת התוצאות של הסתרת התהליך ממערכת הביטחון הייתה אי ההבנה של עמדות היסוד של ערפאת, תחום שבו למודיעין יש תפקיד קריטי. בהזדמנות אחרת, לאחר פגישה עם יו"ר הרשות הפלסטיני החדש בדצמבר 1993, אמר רבין לצוותו המצומצם שלא היה חותם על ההסכם לו הבין מהי עמדתו של ערפאת כפי שנחשפה בפניו באותו מפגש.
ד"ר אבנר ברנעעניין זה מעלה כשל קדמוני, שהתרחש הרבה לפני ישיבת הממשלה המדוברת באוגוסט 93': העובדה ששירותי המודיעין כלל לא נדרשו לתת הערכה ממוקדת על כוונותיו של ערפאת כבר בשלב המו"מ. מפרוטוקול ישיבת הממשלה עולה בבירור שהערכת הסיכון של הטרור, בעיקר מצד חמאס, הייתה נמוכה, ככל הנראה משום שהאינתיפאדה הראשונה דעכה באותם ימים. תהליך אוסלו יצא לדרך, וכשהחלו הפיגועים הקשים, בעיקר אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בפברואר 1994, מצא עצמו שב"כ במצב חדש בשטחים שאליו לא הספיק להיערך: עם תנועה מוגבלת בשטח וקשר מינימלי עם האוכלוסייה הפלסטינית. כל תולדות הטרור של שלושת העשורים האחרונים נעוצים בכך.
- ד"ר אבנר ברנע היה בכיר בשב"כ. כיום עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
