בליל הטבח ברחו חרמש ומשפחתו מביתם תחת אש. "22 שעות היינו מוקפים במחבלים", הוא תיאר. "ברחנו בסנדלים ובחולצות טריקו בלבד, והצלחנו להיחלץ רק בזכות הכוחות שחילצו אותנו. בתי, חתני, נכדתי והתינוק שרק נולד היו שם יחד איתנו".
חרמש התפנה לקיבוץ תל יצחק שבשרון, והיום הגיע לקיבוץ כדי לצפות ברגע קשה במיוחד - הריסת ביתו. "בנינו אותו במשך 55 שנה, שלב אחרי שלב. עכשיו הוא נמחק מעל פני האדמה, ומה שיישאר זה מגרש ריק", סיפר.
שי ואם ילדיו, חווה, התחילו את דרכם בקיבוץ כזוג צעיר ללא ילדים, וביתם היה יחידת דיור קטנה. במהלך השנים הם הרחיבו אותו ובנו סלון גדול, חדרים נוספים וגינה מטופחת. "עומר, הבן שלנו שנרצח, התקבל כחבר בקיבוץ לא מזמן. הבת שלנו תכננה לבנות את ביתה לידנו. הכול היה רק אופטימי ורק טוב, והאופטימיות הזו נחרבה ברגע", אמר חרמש.
הח״כ לשעבר ממפלגת קדימה תיאר את הקרבות שהתרחשו בביתו יום לאחר שהוא ובני משפחתו חולצו. "היה כאן קרב בין מחבל שהסתתר בבית לכוחות גבעתי, והקצין שעמד בראש הכוח נהרג", סיפר. "ניסו להוריד את הבית עם D9 ולא הצליחו. לבסוף הם הביאו טנק שירה פגז לתוך הממ"ד - ומאותו רגע הכול אבד ונשרף".
זיכרון היסטורי מתוך ההריסות
אחת המזכרות היקרות לליבו של חרמש היא תמונה שהייתה תלויה בממ"ד - תמונה שלו נושא בזוקה על גבו במהלך כיבוש הכותל במלחמת ששת הימים. "הייתי בכוח הצנחנים הראשון שירד מהר הבית לכותל", הוא נזכר. "התמונה הזו הייתה תלויה בממ"ד שלנו, ונשרפה במתקפה".
לפני כמה שנים העניק חרמש תמונה זהה עם הקדשה ליזהר פלד, חברו מקיבוץ כפר עזה שנרצח עם משפחתו במתקפה. "בתו של יזהר מצאה את זה אצלם בבית והחזירה לי אותה הבוקר כמזכרת. זו לא רק מזכרת לאירוע היסטורי, אלא גם מאיש אהוב", אמר. הוא ציין שללא ספק יתלה את התמונה בביתו החדש.
חרמש לא מתמודד רק עם הכאב על העבר אלא גם עם חוסר הוודאות לגבי העתיד. "הדרך עוד ארוכה, עוד ייסורים רבים לפנינו", אמר. "15 חודשים עברו עד שהתחילו להרוס את הבית. צריך להתחיל לתכנן ולבנות. צריך לחכות לראות מה קורה, אי הוודאות ענקית. בעיות הביטחון רק מחריפות מיום ליום. אין ספק שמציאות ביטחונית לא-מוסדרת לא תחזיר לפה אנשים כדי לגדל ילדים".
חרמש סיכם: "זה הבית שלנו, ואין לי בית אחר. הגעגועים גוברים מיום ליום". מהממשלה אין לו ציפיות. "הם החריבו, והם לא יושיעו. עליהם אני לא סומך", הוא אמר בנחרצות.