אווירת סוף העונה והתעצמות גישת התפוס-כפי-יכולתך בפוליטיקה העכשווית מדרדרות אותנו למקומות שמהווים פוטנציאל לפורענות ממשלית. אחד הרעיונות הפופוליסטיים שחזרו לדיון אחרי חודשים של שקט הוא החוק להגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, שאותו מוביל שר המשפטים גדעון סער. באופן אישי אני סבור שסער אדם נבון ומוסרי, אבל בסוגייה הזאת הוא דורך על מוקש פוליטי, מגלה בורות גלובלית וזורע זרעי פורענות, כל זאת תוך שימוש בארטילריה פרלמנטרית שמטרתה לעצור את בנימין נתניהו.
סער הצהיר שיוביל את המהלך הדרמטי והקלוקל בלו"ז קצר, תוך שבוע, באופן שלא יאפשר דיון ציבורי ראוי והכרחי בסוגייה הזאת, וגם כאן הוא חוטא. חוק להגבלת קדנציות לראשות הממשלה יהיה איוולת מהותית, עיוות מוסרי וצעד חסר תועלת לתיקון החוליים הממשליים בפוליטיקה הישראלית.
מדוע? הטיעונים של חסידי חוק ההגבלה כוללים נשענים על כמה עיקרים: הגבלת עוצמת ראש הממשלה, עצירת "תהליך המלוכות והקיסרות" שלכאורה התפתח כאן, עידוד תחלופה שלטונית ומניעת שחיתות פוליטית. אבל ההיגיון מאחורי הטיעונים הללו קשה לעיכול ולבליעה. ראשית, כמעט שאין דמוקרטיה פרלמנטרית שמגבילה את כהונת ראש הממשלה. ההיגיון ברור: הגבלת חירות בחירתו של האזרח אינה חוקתית, אלא אם יש בה מניעה ממשית של פגיעה בחוסן הדמוקרטי. אם האזרח מעוניין לבחור לראש הממשלה את בנימין נתניהו, יאיר לפיד או אחמד טיבי, ושזה יכהן 20 שנה ברציפות, למי יש את הזכות המוסרית או החוקתית למנוע זאת? ומתוקף מה?
שנית, את ראש הממשלה אפשר להדיח בכל עת דרך הרשות המחוקקת. כלומר, ישנו שסתום ביטחון משטרי המאפשר הגבלת נצחיות השליטה של ראש הממשלה מבלי לשפוך את התינוק עם המים. שלישית, מה הקשר בין יצירת מנהיגות חליפית לבין הגבלת כהונת ראש ממשלה? ומה לא מוסרי בכך שמנהיג פוליטי לא מעוניין להקים לו יורשים? זהו חלק מכללי משחק שלטוני פוליטי, ע"ע "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי. ביבי שלט 12 שנים? באירופה ובעולם המערבי בכלל ישנם או היו עד לאחרונה מנהיגים שכיהנו פרק זמן ארוך מאוד ואפילו ארוך יותר. למשל אנגלה מרקל בגרמניה (16 שנים), מארק רוטה בהולנד (כבר 12 שנים והזרוע נטויה), סטיבן הארפר בקנדה (תשע שנים), הלן קלראק בניו זילנד (כנ"ל) ואחרים. האם השמים נפלו?
(צילום: ירון ברנר)
כאן גם המקום להזכיר שלמעט נתניהו, מעולם לא כיהן ראש ממשלה בישראל שתי קדנציות ושמונה שנים מלאות ורצופות. אפילו לא דוד בן גוריון שפרש וחזר והופרש. גם לא יצחק שמיר שתמרן בין שתי ממשלות אחדות עם שמעון פרס. אדרבא, משך הזמן הממוצע של כהונת ראש ממשלה בישראל קצר יותר מזה באירופה.
רביעית, לא הוכח ששחיתות קשורה לפז"ם קדנציות אלא לאופי האנושי. מחקרים שונים, בהם זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק בראשי רשויות מקומיות, לא מצאו הלימה מובהקת בין שחיתות שלטונית לבין משך כהונתם של הנבחרים. ובכלל, אם יימצא פוליטיקאי שמעל וסרח כבר בקדנציה הראשונה, האם אז נחליט להגביל את הכהונה לקדנציה אחת?
אם כבר להגביל קדנציות, אולי כדאי לעשות זאת לגבי המנכ"לים בביורוקרטיה הציבורית, אבל למזלם אף פוליטיקאי לא אמיץ מספיק להתעסק עם הפקידות הבכירה. מנכ"ל משרד שנבחר על ידי ועדה של שלושה בוחנים יכול לכהן 20 שנים בתפקיד, אבל ראש ממשלה שנבחר בפועל על ידי מיליונים צריך להישלח הביתה אחרי שתי קדנציות?
שלמה צדוקלמרבה הצער, מעת לעת מתממשות כאן הצעות מוזרות לתיקון המערכת הפוליטית, כפי שקרה עם חוק הבחירה הישירה, שעבר בתחילת שנות ה-90 ובוטל עשור אחר כך. מן הסתם, חוק הגבלת הכהונה לא יוכר כחוק יסוד ועל כן דינו להיות גמיש. כלומר, ממשלה אחת תחוקק, וזאת אחריה תהפוך את החקיקה. האם בזאת אנו חפצים?
מדובר בהזיה ממשלית אופיינית לישראל, שבה תמיד יש את מי לשנוא ובגללו להפיל עלינו חוקים חסרי היגיון. לא בכדי הגבלת כהונה היא מנגנון זר לדמוקרטיות פרלמנטריות. אנחנו לא הפדרציה והמשטר הנשיאותי של ארה"ב. אסור לשלול מהאזרח את זכות הבחירה באמצעים טכניים לא הגונים. את ראש הממשלה צריך להחליף בקלפי.
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
