כמו אתמול (יום ד'), גם לפני שנה עמדנו והבטנו בטרקטורים ששלחה המדינה הופכים שדות חרושים מדרום לכפר המוכר מולדה-סעוה שבנגב. כמו אתמול, גם אז התלוו לעבודות מאות שוטרים ועשרות ניידות, וגם אז האזרחים הערבים-בדואים מחו. בניגוד למה שעלול לחשוב מי שצופה וקורא את התקשורת בעברית, ההפגנות בנגב ביומיים האחרונים אינן חלק מסיפור שהתחיל עכשיו ועוסק פעולות סביבתיות של הפרחת השממה מול אלימות רנדומלית של אזרחים בדואים זועמים. יש סיבות למחאה ולכעס של האזרחים הבדואים בנגב, והגיע הזמן לדבר עליהן.
את האדמות שהמדינה חרשה בימים האחרונים מעבדים תושבי מולדה-סעוה - יישוב שהמדינה מכירה בו - כבר עשרות שנים. אפשר אפילו לומר שהם מפריחים את המדבר. המדינה חורשת את האדמות האלה כחלק ממדיניות ארוכת שנים, אכזרית ומיותרת. למה דחוף לקק"ל לחזור שנה אחר שנה ו"להכין לנטיעת יער" דווקא שטח שמעובד חקלאית? מתוך אלפי הדונמים הפנויים בנגב, למה דווקא פה? למה דווקא בתקופה זו? ובפרט למה דווקא בשנה הזאת - שנת שמיטה?
התשובה היא שהנטיעות של קק"ל הן לא סביבתיות ולא חברתיות. למעשה, הן נטו פוליטיות, ומטרתן לבלום את הפיתוח של היישובים הערביים בנגב ולקבוע עובדות בשטח על קרקעות שבמחלוקת משפטית. התושבים מוצאים עצמם שוב ושוב עומדים חסרי אונים מול כוחות המדינה והאכיפה השונים שהורסים את בתיהם ואת שדותיהם, בלי שניתנת להם אלטרנטיבה אמיתית ומוסכמת שתאפשר להם לבנות או לעבד את אדמתם באופן חוקי ומוסדר.
בנגב יש בעיה אמיתית, אבל היא לא זו שעליה מדברים. הבעיה היא שיש אוכלוסייה גדולה של אזרחי מדינת ישראל שחיים בתנאים מחפירים, בעוני ולעיתים קרובות ללא גישה לתשתיות בסיסיות
בחמש השנים האחרונות הרסה המדינה כ-10,000 מבנים ביישובים הערביים בנגב. כ-600 בתי מגורים נהרסים כל שנה. ההשלכות הכלכליות, החברתיות והרגשיות הן בלתי ניתנות לתיאור. ובנוסף להריסות המבנים, המדינה הורסת גם את מקור הפרנסה של התושבים, האדמות החקלאיות שמהן הם מתקיימים.
עטיה אלעאסםאיך נשיב לטענה שהאדמות הן כלל לא של התושבים, והם בעצם מעבדים אותן בניגוד לחוק? גם אם מתעלמים מהמחלוקת לגבי הבעלות על הקרקעות, יש כמה דברים בסיסיים שצריך להבין: בניגוד לתושבי היישובים היהודיים, לתושבים ערבים רבים בנגב אין כיום אלטרנטיבה חוקית המאפשרת להם לחיות את חייהם על אדמתם ולהתפרנס בכבוד.
לעומת התושבים היהודים בנגב, לרוב הבדואים אין אופק לתכנון שיאפשר חיים ביישובים כפריים הכוללים מגורים, תשתיות ושטחים לחקלאות. במקרים רבים, הפתרון היחיד שמוצע לתושבים הוא מעבר ליישוב עירוני, דבר שידרוש שינוי מהותי באורח חייהם. לכן הם ממשיכים לעבד את האדמות שעליהן הם תובעים בעלות, חלקן מעובדות על ידי אבותיהם כבר דורות.
אלה גילבנגב יש בעיה אמיתית, אבל היא לא זו שעליה מדברים. הבעיה היא שיש אוכלוסייה גדולה של אזרחי מדינת ישראל שחיים בתנאים מחפירים, בעוני ולעיתים קרובות ללא גישה לתשתיות או שירותים בסיסיים. את הבעיה הזו אפשר לפתור. מי שהפתרון באמת חשוב לו, לא עוסק בפעולות הגורמות סבל, מחריפות את העימות, פוגעות בזכויות על הקרקע וביכולת לבנות אמון עם החברה הבדואית.
מי שרוצה למצוא פתרון חייב להמשיך מגמות שכבר התחילו: פיתוח חברתי-כלכלי של היישובים הערביים בנגב, תכנון המבוסס על שיתוף התושבים, הגעה להסכמות ומתן מענה אמיתיים לצרכים העולים מן השטח, ובעיקר לקידום מתווה תכנוני להכרה בכפרים הבלתי מוכרים. זה הצעד הצודק, וזו גם טובת כל תושבי הנגב.
- עטיה אלאעסם הוא יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב. אלה גיל מרכזת את פרויקט השוויון בנגב בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים היהודים והערבים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
