שורדי הטבח באילת, השבוע
(צילום: אמיר אוחיון, ניר כהן (שוקו))
מאז 7 באוקטובר אני פליט. משפחתי ואני ניצלנו מהמתקפה ונותרנו בריאים בגופנו ובשטח ישראל. אילת, קולטת הפליטים מספר 1 שעושה זאת בנדיבות מרגשת, היא הבית הזמני שלנו. לבית המקורי לא נשוב בחודשים הקרובים. בכניסות למלונות המפונים ובעיר בכלל תלויים שלטים של "ביחד ננצח". אני מתחבר לסיסמה. כששאלו אותי אחרי הטבח "מה יהיה?", עניתי שאני לא יודע איך ייראה העתיד אבל ברור לי שאנחנו חייבים לנוע לקראתו יחד. אני גם מתחבר למושג "ננצח" בכל הנוגע להכנעת חמאס. זה יהיה ניצחון לישראלים ולפלסטינים שאחריו צריך להתחיל שינוי משמעותי ביישוב הסכסוך. אבל את המושגים "יחד" ו"ננצח" צריך להבהיר.
היחד הישראלי סדוק ושבור. השורשים עמוקים, ועדיין אפשר להצביע על המשבר הפוליטי שהחל באפריל 2019, והמשיך עם חמש מערכות בחירות, כתבי אישום נגד ראש ממשלה, הקורונה, מחאת הדמוקרטיה, הטבח והמלחמה הקשה שהחלה וסופה לא ידוע. כל השנים הללו המנהיגות לא טיפחה את ה"ביחד", להיפך, ולכן אני חושד גם ב"ביחד" הנוכחי. ההתגייסות הישראלית מדהימה - של יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, שמאלנים וימנים – אך מאחוריה מבצבצים אותם קרעים, אותה תרבות הפרטה ואותה תחרות פרועה שמעסיקות את כולנו בהגנה וקידום עצמי.
בימים אלה אני רואה איך כל יישוב שנפגע פועל לבדו לגיוס כספים. אני רואה נציגי קיבוצים נוסעים ברחבי המדינה כדי למצוא פתרון לקהילות המרוסקות שלהם, תוך תחרות בלתי נמנעת ביישובים אחרים, בלי אף גורם מדינתי שמנסה לייצר תשתית משותפת. זה לגמרי מובן. אבל זה לא "ביחד".
המלחמה הזו היא הזדמנות, בעצם הכרח, ליצירת שותפות חדשה, כלל ישראלית וכלל-אזורית, שממנה תצמח מנהיגות מאוחדת ומאחדת שעל גבה יחל שיקום שיתעלה אפילו על המצב ב-6 באוקטובר. שותפות של אשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות, עם המועצות האזוריות אשכול, שער הנגב, חוף אשקלון ושדות נגב, ועם היישובים החרבים עצמם.
ו"הניצחון"? מעבר למטרה הצבאית המיידית שחייבים להשיג, עלינו להיות אמיצים ומעמיקים גם כאן. אין חזרה ליום שלפני. אם לא ישתנה הביטחון בפועל (ולא "תחושת הביטחון" שהתנפצה לרסיסים בשעות של חוסר אונים ללא צבא) לא נוכל לשוב. אם לא יהיה הסדר מדיני ומממשלי חדש מול רצועת עזה, לא נוכל לחזור. ואם לא נחזור, לא יהיה שיקום פיזי וקהילתי של הנגב המערבי.
הניצחון חייב לגעת בשורשים שאפשרו את מחדל 7 באוקטובר. נחשפנו לריקבון עמוק במשרדי הממשלה שלא ידעו להגיב, בצבא ובזרועות הביטחון שאליהם עדיין נשואות תפילותינו חרף הכישלון המחפיר, לריקבון בסדר העדיפויות, בציניות ובזחיחות, בחוסר הטיפול באלימות וברצחנות, בחוסר הרצינות והמעש מול השאלה הפלסטינית, בעידוד וחיבוק טרור יהודי, בהשקעה בפירוק מוסדות ותשתיות השלטון, בייבוש השירותים האזרחיים, בסירוב להסתכל למציאות בעיניים והתמקדות ביחסי ציבור חלולים.
אבי דבושצילום: גדי קבלוכרגע אנחנו נלחמים על חיינו ועצמאותנו ללא קשר לריקבון. אני משפשף את עיני כשאני רואה שהממשלה ממשיכה להתנהל עם אינספור משרדים מיותרים ויקרים, איך משאבי זמן וכסף נשפכים על יחסי ציבור ומאבקים פוליטיים קטנוניים, איך יש מי שחוטאים בכך שהם לא עושים הכול כדי לשקם חבל הארץ שחרב על אנשיו ולבנות מחדש את הכוח האזרחי והצבאי.
אני אופטימי. גם בימים הכי קשים, כתב הפסיכיאטר ניצול השואה ויקטור פראנקל, התקווה הכרחית להישרדות. אני מסתכל על הדור הצעיר שלנו בעוטף, שהולך מלוויה ללוויה, ויודע שנכשלנו. לכן אנחנו חייבים לתקן ולהראות להם שגם מהצרה ומהחושך הכי גדול אפשר לקום. שגם כשטובעים, אפשר לדמיין ולחתור ליבשה. ולהצליח גם להגיע.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
