יהודה הראל, אבי ההתיישבות ברמת הגולן וחתן פרס ישראל לחקלאות והתיישבות, שאל אותי כשהייתי שרת החינוך אם אני יודעת איך היו בוחרים פעם מלכת יופי בקיבוץ. "איך?" שאלתי, כי קיבוצים לא היו הצד החזק שלי. "לפי הוותק", ענה לי.
אני נזכרת בסיפור שלו כל אימת שארגוני המורים דורשים להעלות את שכר המורים, כפי שקורה כעת עם איום השביתה של מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד. אין חולק על כך שיש להעלות את שכר המורים, שאמנם עלה במסגרת רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", אבל באופן שאינו עושה צדק עם המורים הצעירים, החדשים, אלה שנכנסים למערכת החינוך רעננים לאחר שסיימו הכשרה מקצועית, ורבים מהם בורחים ממנה אחרי שנתיים, ארבע או חמש. למורים המתחילים הללו מקצים לא פעם פחות ממשרה מלאה, שכרם נע סביב 7,000-6,000 שקל, ורק אתמול פורסם ב"ידיעות אחרונות" שרבים מהם נאלצים לעבוד בעבודה נוספת. מי יכול או רוצה להמשיך במקצוע תובעני וקשה כזה, בתנאים כאלו משפילים?
למי בכל זאת דאגו ארגוני המורים בהסכמי השכר הקודמים? לחבריהם, המורים הוותיקים. אלה הקבועים עם משרה מלאה. כמו מלכת היופי בקיבוץ – לפי הוותק. אין שום מדידה של ביצועים, בקושי ניתן לפטר מורים שחוקים, אין בונוסים למורים מצטיינים. המסר הוא: מערכת קפואה. והסתדרות המורים דורשת שהיא תמשיך להיות כזו. הרפורמה הנדרשת היא כזו שתדאג להעלאת שכרם של כלל המורים, שנשחק, אך בעיקר תכפיל את שכרם של המורים הצעירים.
(צילום: נויל האריס)
אבל לא אלמנה הסתדרות המורים: גם יו"ר ארגון המורים רן ארז הודיע על עיצומים החל מהשבוע הבא, והפעם מסיבה אידאולוגית. לא חשבתי שיש נושא אחד שעליו אני מסכימה עם ארז, אבל דווקא הפעם, כאשר תקף – בבוטות מיותרת, כדרכו – את הרפורמה בבגרויות שהציגה שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, מצאתי עצמי מסכימה עם הביקורת על מה שאני רואה כחיסול המקצועות ההומניים בבתי הספר התיכוניים.
בשנים שבהן אני למדתי בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, היה לצידנו עוד חוג לספרות עברית, ובכלל היה מגוון חוגים בפקולטה למדעי הרוח – שנעלמו בגלל ביקוש מועט. אנחנו רוצים שתלמידינו ילמדו תנ"ך, ולא כמה פרקים במסגרת תוכנית רב-תחומית. אנחנו רוצים שתלמידינו ילמדו ספרות ושירה עברית עתיקה, וגם עכשווית, לצד ספרות ושירה כללית. אנחנו רוצים שתלמידינו ילמדו היסטוריה עולמית, לצד היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של ארץ ישראל, וכמובן גם אזרחות ומורשת.
לימור לבנתצילום: אוהד צויגנברגאם לא ילמדו את כל אלה, או ילמדו רק מעט, דוגמאות, מה ימנע מהם בשנים הבאות לעבור לברלין, או לכל מקום אחר שבו הייאוש נעשה יותר נוח? זה הבסיס, אלה היסודות, וכל עבודה רב-תכליתית שיציעו להם לעשות, ללא כל מבחנים פנימיים או חיצוניים, לא תיתן את המענה הנכון והמספק.
האם, אחרי שנתיים של קורונה, של תלמידים שנתקעו בבית עם זום, עם אינספור בעיות חברתיות, נפשיות, פסיכולוגיות, בודדים ומבודדים, התשובה של ארגוני המורים אמורה להיות קריאה למורים שלא להגיע לטקסי סיום ולא לחלק תעודות, ולעזוב את הלימודים מוקדם – כולל בחינוך המיוחד – כדי להגיע להפגנה? אלה הם מנהיגי המחנכים? בעיניי – ממש לא. אבל אחרי מה ששמענו בסיעת הליכוד בכנסת, שום דבר כבר לא מפתיע.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
