המשפחות מספרות על יום הזיכרון הראשון בלי הקרובים
(צילום: שמיר אלבז, נדב אבס, אסף מגל, ניצן דרור, רועי עידן)
בשנה שעברה הם עוד ציינו את יום הזיכרון כמו מרבית הישראלים, אך גל הטרור האחרון שינה את חייהם לנצח, והשנה הם כבר ציינו את היום כחלק ממשפחת השכול. "מדי שנה ביום הזיכרון אני נרגשת לקחת חלק בטקסים האלה ולחלוק כבוד ללוחמים שנתנו את חייהם למען ביטחוננו, אבל בחיים לא תיארתי לעצמי שיבוא יום שבו אני אעמוד מהצד השני של הטקס, ואני זו שאדבר כמשפחה שכולה", אמרה היום (רביעי) עדן פלאח, אחותו של שוטר מג"ב יזן פלאח שנרצח בפיגוע בחדרה בחודש מרץ, שבו נרצחה גם שיראל אבוקרט.
עדן פלאח השתתפה היום יחד עם נציגים ממשפחתה בטקס לציון יום הזיכרון שארגנה עמותת "ביחד ערבים זה לזה" לזכרם של חללי מערכות ישראל מהחברה הערבית ישראלית שהתקיים בג'וליס. "זה היה עוד לילה שגרתי כשקיבלנו את הבשורה", היא סיפרה, "לא אשכח את המבט של אמא על הטלוויזיה כשהתחילו להגיע דיווחים מחדרה. אמא אמרה לי 'עדן, זה יזן'. אני צחקתי ואמרתי 'לא יכול להיות, רק לפני רבע שעה שלח לנו הודעה ואמר שאכל שווארמה בחדרה'".
8 צפייה בגלריה
אחותו של יזן פלאח, עדן, בטקס לזכר חללי מערכות ישראל מהחברה הערבית. "לא דמיינתי שאדבר כמשפחה שכולה"
(צילום: דניאל סלאמה)
כמו כן מאות תושבי היישובים הדרוזים כיסרא-סמיע שבגליל המערבי השתתפו בטקס יום הזיכרון באנדרטה לזכר הנופלים, שנמצאת בתפר בין שני הכפרים. שמותיהם של 14 חללים חקוקים על קיר האנדרטה, והאחרון שהתווסף אליה הוא שמו של יזן.
אביו של יזן, רביע פלאח, אמר כי הנחמה הקטנה של המשפחה היא הסיפורים והחיבוקים של חבריו של יזן. "הליכתו של יזן השאירה בלבנו כאב גדול וחלל עמוק. חלל שאנחנו לא יודעים אם הוא יתמלא אי פעם", אמר האב. "הנחמה הקטנה שלנו היא הסיפורים, התמונות וקטעי הווידיאו שאנחנו ממשיכים לקבל כל הזמן מהחברים שלו. התמונות שבהן רואים איזה בן אדם חייכן הוא היה. איזה בן אדם נעים הליכות, נדיב, שהיה עוזר לכל בן אדם שרק ביקש ממנו". ראש המועצה, יאסר ג'דבאן, קרא בטקס למצות את הדין עם שולחיהם של המחבלים שביצעו את הפיגוע בחדרה.
לבית העלמין בנוף הגליל הגיעה שני ישר, זוגתו של השוטר אמיר חורי שנהרג בחילופי אש עם המחבל שרצח ארבעה אזרחים בפיגוע בבני ברק. היא חיבקה ונישקה את המצבה ארוכות, והדליקה נר זיכרון. "אני לא מאמינה שאני עומדת פה ושהוא לא עומד לצידי בטקס עבור אחרים, וזה פשוט לא יאומן", אמרה מעל המצבה, "זה לא נתפס ולא נקלט. הראש והלב לא רוצים לקבל את זה, מסרבים להאמין לזה".
עוד משפחה שהצטרפה למעגל השכול בשנה החולפת היא זו של בראל חדריה שמואלי שנהרג בקיץ בגבול עזה. "אני עדיין לא מעכלת, זה כמו בחלום רע, קשה מאוד", שיתפה אמו ניצה שמואלי שעלתה לקברו בבית העלמין קריית שאול בתל אביב כדי להתייחד עם זכרו. "תמיד בכל רצח ששמעתי וראיתי הייתי אומרת 'איך המשפחות האלה ימשיכו לחיות', ומסתבר שגם אני נכנסתי למעגל השכול ואני חיה, וכל שעה שעוברת אני מסמנת וי, הנה הצלחתי, אבל קשה מאוד".
"אני לא אותה אישה כמו שהייתי, לא אותה אמא כפי שהייתי", הוסיפה, "אני לא מנקה, לא מבשלת. כשאני בבית אני בעיקר יושבת על הספה ומחכה שבראל יפתח את הדלת וייכנס הביתה ויגיד 'אמא תתעוררי מהחלום, זה לא אמיתי'. קשה לנו לחזק אחד את השני, אנחנו נתמכים עם הסביבה, עם המשפחה, עם החברים בעיקר ועדיין לא יודעים, לא למדנו איך לחזק ואיך, צריך ללמוד".
לאותו בית עלמין מגיעה כבר 44 שנה מימי מרים, אחותו של עופר בושרי שנפל ב-1978. "הכאב עדיין כאב, למרות הקלישאה שהזמן עושה את שלו. זה נכון, אבל עדיין הכאב נשאר", היא אמרה. "הכאב הוא טרי במהלך כל השנה, אבל בעיקר בימים האלה זה פשוט רק מועצם. אבל החיים יותר חזקים והם ממשיכים כי יש לי ילדים, יש משפחה, יש אחים ואנחנו חייבים להמשיך הלאה. הכאב הוא עדיין משנה לשנה לא נעלם, לצערי. הגעתי לכאן עם המון אמוציות, נורא קשה. אבל עושים את זה כי זה פשוט ממלא את האנרגיות הלאה, ליום המחר".
עוד חבר ותיק במעגל השכול הוא סתיו הררי, בנו של סא"ל (במיל') דב ברי הררי שהיה מפקד גדוד מילואים ונהרג ב-2010 מירי צלף בגבול לבנון. וכך מאז גיל 15 חי סתיו הררי יתום מאב. "מילד בן 15 להפוך פתאום לגבר עם אחריות, ולדעת שעכשיו אתה לא יכול לעשות את השטויות של ילדים וטיפה יותר לחשוב לפני מה שאתה עושה משהו. אין יום שעובר ואנחנו לא חושבים עליו ולא חושבים מה הוא היה עושה. בכל דבר בחיים הוא היה מוביל אותנו".
אל קברו של בן וענונו בבית העלמין באשדוד עולים בני המשפחה כבר שמונה שנים, מאז נפל בקרב סג'עייה במבצע צוק איתן. "זה מלווה אותנו כל הזמן", אמרה סבתו רות בן שטרית, "הוא היה בא אליי כל יום שישי. היה אוהב לאכול את הלחמנייה, ובעלי בלוויה הוא נדר שכל יום שישי הוא יביא לו את הלחמנייה שהוא אהב עם כל מה שהוא אוהב. ואני עושה את זה, כל יום שישי אני פה, כל יום שישי אני באה ושמה".
הסבא יצחק הוסיף: "פעם היינו רואים את השכול דרך הטלוויזיה, והיה כואב לראות את משפחת השכול, ולא תיארתי לעצמי שזה ייגע גם בנו, גם אנחנו בתוך זה. הלב כואב, שמונה שנים זה הולך ונהיה יותר קשה, הכאב עוד יותר קשה".
8 צפייה בגלריה
יואב מינץ ואורה לפר-מינץ ליד קברו של בנם רז מינץ. "הוא איתנו אבל אחרת. לא פיזית"
(צילום: ליאור אל-חי)
בחלקה הצבאית של קריית מוצקין בבית העלמין צור שלום התכנסו בני משפחתו וחבריו של סמל ראשון רז מינץ שנפל בנובמבר 2001 בקרב עם מחבלים בין עופרה לבית אל. "רז היה צריך להיות היום בן 40", אמר האב יואב, "הוא איתנו אבל אחרת. לא פיזית. הרוח שלו באמת משפיעה גם במרחק השנים על כל כך הרבה אנשים בכל מה שקשור לנתינה של ביחד, של שיתוף פעולה, תרומה לחברה. בכל פעם אתה נתקל במשהו וחושב מה רז היה עושה היום? מה היו הבחירות שלו? מה הייתה התפיסה הפוליטית שלו? במה היה עוסק? מקים משפחה כמה ילדים היו לו? המון דברים. זו תחושת פספוס שהיא קשה".
האם אורה לפר-מינץ סיפרה כיצד חבריו של הבן שנפל מסייעים להם להתמודד עם השכול: "כמה משמעותי עבורנו שבאים החברים ביום הזיכרון. כל מישהו חדש שמופיע אחרי הרבה זמן זה אור גדול עבורנו. זו תחושה שאתה הולך במנהרה חשוכה לגמרי ופתאום מדליקים לך גפרור ועוד גפרור ואתה מתקדם בחושך ופתאום מדליקים לך אור קטן עם גפרור. שכול זו הליכה בחושך. ככל שיש יותר אור אתה מצליח ללכת, אתה אפילו מזדקף ויכול להכניס לתוכך את החיים".
בבית העלמין הישן בראש פינה הניח הבוקר יגאל ברנד, מנכ"ל ההנהגה העולמית של בית"ר, זר על קברו של עולה הגרדום הראשון שלמה בן יוסף. טקסים לזכר עולי הגרדום נערכו בצפת, ראש פינה, שבי ציון ועכו. "עולי הגרדום בכלל ושלמה בן יוסף בפרט ייחודו בכך שנקראים הרוגי מלכות וזאת בגלל שלא הסכימו לשלטון הזר לשלוט על ארץ ישראל", אמר ברנד. "גאוותם ועמידתם היהודית הזקופה למען ישראל היא מקור השראה לכולנו".
סמ"ר גל (גבריאל) קובי, בן 20 מטירת כרמל, נהרג מירי צלף פלסטיני סמוך למערת המכפלה בחברון, בספטמבר 2013. לבית העלמין הצבאי שבחיפה, שם קבור גל, הגיעו חבריו הרבים מחטיבת גבעתי, לאחר שאמש נכחו באזכרה לזכרו בביתו. לאחר מותו של גל, אחיו אוריאל הלל הלך בדרכו והתגייס אף הוא לגבעתי. האם סמדר אמרה על קברו: "בכל יום אנחנו עם הגעגועים, חושבים על התוכניות שגל תכנן לחיים שלו". האב עובד הוסיף: "חלפו שנים מאז האסון הכבד שנפל עלינו, אבל הכאב לא מרפה לרגע".
