ישראל הגיעה לשבוע הזיכרון והעצמאות כשהיא חסרת נשימה. שבר עמוק מפלח אותה. היא ניסתה לקחת פסק זמן. השבוע מסתיים בתזכורת מהדהדת שהשבר עוד איתנו: הפגנת הימין הגדולה בירושלים אמש; במוצאי שבת המחאה בקפלן, כרגיל. מי היה מאמין שבשנתה ה־75, ישראל תפזז במצב רוח מהפכני בין הפגנות סוערות עם מאות אלפי בני אדם.
טורים נוספים של נדב איל:
"תפזז" היא מילה עליזה מדי. ביום הזיכרון כתב בני גנץ ברשתות החברתיות כי זהו יום הזיכרון הכי עצוב שחווה. במוצאי יום העצמאות כתב בצלאל סמוטריץ': "זה היה יום העצמאות הכי שמח שלי". התייחסות ישירה לדברי גנץ, מן הסתם. עין תחת עין. המחנה השני נתון בחרדה וצער? אני חוגג כפי שלא חגגתי מעולם. אלה הם ימינו בזמן האחרון, כמאמר השיר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אם באמת שר האוצר חווה את יום העצמאות הכי שמח שלו, דגש על המילה "הכי", אפשר לתהות מדוע. האם ישראל אינה ברגע קשה בתולדותיה? האם חמקו ממנו המראות ביום הזיכרון?
הרי בחלק מבתי העלמין אפשר היה לחוש את הרקמה העדינה של החברה הישראלית נמתחת וכמעט נקרעת. צודקים מי שאומרים שיש פה עניין של אופטיקה: התקשורת התמקדה, כדרכה, במקומות שבהם יכולות להיות הפרעות. מאות אלפים חלקו כבוד לנופלים בצורה מכובדת וללא תקריות. ייאמר לזכותם של שרים וח"כים מהקואליציה שהם עשו מאמץ; במקומות שבהם קמה מחאה של משפחות שכולות, הם התרחקו. רה"מ ויו"ר הכנסת, בדבריהם והתנהלותם, ניסו לשדר מסר מיינסטרימי ומאחד ביום העצמאות. "המטרה זה להרגיע", אמר לי בכיר בקואליציה.
4 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר בבית העלמין בבאר שבע. פרובוקציות ושנאה הן חמצן ומים
(צילום: מאיר אבן חיים)
אך בן גביר לעולם לא יוכל להיות חלק מקו כזה. פרובוקציות ושנאה הן החמצן והמים שלו. הימין הישראלי המרכזי טרם הבין שמי שמכניס את הימין הקיצוני לחיקו, לממשלתו, סופו הכשה רוויית רעל. או שיצטרך להפוך לימין קיצוני בעצמו, או שהקיצוני יכייס אותו מכוחו, או שהמתונים ינטשו ויחפשו בית אחר. הליכוד חווה כעת את האפשרות האחרונה, וזה קשור בהחלט לתמונות כמו אלה שהתרחשו בבית העלמין בבאר־שבע. הרי זו הייתה הטרלה ידועה מראש. תארו לעצמכם שהייתה קמה ממשלת מרכז־שמאל וזו הייתה שולחת לבית העלמין בבאר־שבע איש חד"ש, שלא שירת בצה"ל, היה יעד של שב"כ והורשע מספר פעמים בעבירות במסגרת פעילותו הרדיקלית. איך זה היה עובר?
הבעיה עם בן גביר איננה רק הנכונות לחלל כל ערך מקודש עבור מחיאות כפיים בבית קברות. הבעיה היא שבן גביר נעדר מטקס יום הזיכרון ל־1,565 חללי משטרת ישראל, רק כדי שיוכל להפוך את בית העלמין בבאר־שבע לציוץ בטוויטר. עמר בר־לב, השר הקודם, היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא היה יכול לשמש נציג הממשלה בכל טקס, בכל בית עלמין, ולדבר כמי שלחם וראה חברים לנשק שנפגעים ונהרגים. אך הוא הלך לטקס יום הזיכרון של המשטרה. זו הייתה העבודה שלו. עבור בן גביר, המשרד לביטחון לאומי זו חלטורה; רק בערב בין רביעי לחמישי נרצחו ארבעה בני אדם ובכלל, מדדי הפשיעה מזנקים. הבעיה עם סמוטריץ' היא לא השמחה לאיד לגנץ, אלא שהוא, כשר אוצר, מכחיש את הנזק שגרמו הצעות ה"רפורמה" למשק. במקביל זורמים נתונים עגומים על גביית מסים נמוכה מהמצופה, יעד גירעון מנותק מהמציאות ולוח זמנים צפוף להעברת תקציב.
את הקיצונים הדירו מהמו"מ בבית הנשיא. הוא מתנהל באופן ענייני ומכובד, אומרים כל הגורמים. נתניהו הבהיר לצוות שלו שאין דד־ליין למגעים, בינתיים. עיקר השיחה עוסק בהרכב הוועדה לבחירת שופטים ובחוק יסוד: החקיקה. הליכוד עומד על כך שחוקי יסוד יוכלו לעבור ברוב של 61, ואז יהיו חסינים מהתערבות שיפוטית. עלתה הצעה לקריאה רביעית ברוב מיוחס יותר. מבחינת הימין, גם פסילת חוקים רגילים תיעשה ברוב של 12 מתוך 15 שופטים. בעניין הוועדה לבחירת שופטים, דווקא שם, מתפתחות נוסחאות יצירתיות; כאלה שלא יעניקו לקואליציה שליטה גמורה.
אין מה להתרשם מנימוסים והליכות. יש עתיד הביאה לחדר את פרופ' סוזי נבות כיועצת משפטית; בימין לא אהבו את זה. "אם כבר מביאים את המשפטנים החוקתיים חבל שלא הביאו את אהרן ברק", אמר לי גורם המעורב במגעים, "לפחות עם ברק הוכח שאפשר להגיע להסכמים".
כל הסיפור יכול להתפוצץ די בקלות, וממילא המחאה נושפת בעורפם של נבחרי הציבור מהמרכז־שמאל. אנשי המחנה הממלכתי חוטפים אש, והרבה. במקביל, הניסיון לתת תחושה של לחץ נגדי בימין הוא שהוביל לארגון "הפגנת המיליון". בעצם, נוצר מין מערך כוח כזה: האידיאולוגים והאקטיביסטים שמחה רוטמן ויריב לוין, ומולם מי שאמורים להביא הסכם של ממש ולסגור את הסיפור, נציגיו של נתניהו בחדר המו"מ בבית הנשיא.
4 צפייה בגלריה
הפגישות בחסות הנשיא. מתפתחות נוסחאות יצירתיות לוועדה לבחירת שופטים
( צילום: קובי גדעון, לע"מ)
יש מתח. לומר שלוין ורוטמן ממודרים תהיה טעות, אך הם נדחקו, ומואשמים בכל חלקי הימין (מהחרדים ועד לשכת רה"מ) ברשלנות פוליטית שהובילה להיחלשות אלקטורלית. לאישומים הללו יש בסיס. רוטמן ולוין, נישאים על גבי האופוריה של הניצחון בבחירות, סיפקו לראש הממשלה עצה אסונית כיצד לנהל את הצעות ה"רפורמה": להתחיל הכי חזק, ואז, לקראת קריאה שנייה ושלישית, לוותר טיפין־טיפין. לנהל רפורמה משטרית רחבת היקף כמו בזאר שטיחים. להתעקש על פסקת התגברות, ואז אולי להתפשר עליה – כדי להשיג שליטה בוועדה לבחירת שופטים. לעסוק בהכנסת והוצאת עיזים. לאיים שזה רק "השלב הראשון".
זו טקטיקה שיכולה לעבוד בהצעות חוק שגרתיות, בפוליטיקה האופיינית של הכנסת. הניסיון ליישמה על שינוי משפטי מהפכני הוביל לתוצאות הידועות: קרע חסר תקדים בחברה הישראלית, פגיעה כלכלית חריפה, נזק בינלאומי יוצא דופן לשמה הטוב של ישראל. נתניהו הישן היה חותך הפסדים מהר. החדש פעל לאט, ומושפע יותר מהשופרות הקיצוניים בטוויטר, בטלוויזיה ובבית. הם שהובילו את נתניהו להודעה חפוזה על פיטורי שר הביטחון.
חודש לאחר מכן, גלנט בתפקיד; הכנס הקודם של הכנסת הסתיים בלי העברת חקיקה אחת בנושא "הרפורמה". כבונוס, הליכוד חווה קריסה בסקרים. מילא הליכוד; נתניהו גילה בשבועות האחרונים שגנץ עובר אותו בשיעורי ההתאמה לראשות הממשלה.
השורות האלה נכתבות לפני שהחלה הפגנת הימין בירושלים. שר המשפטים לוין קידם את ההפגנה בהתלהבות; קולם של רוב שרי הליכוד האחרים היה מעומעם בהרבה. הרבנים החרדים המרכזיים סירבו עד אתמול בצהריים לקרוא לציבור שלהם להשתתף באירוע, ובלשונו של עיתון "יתד נאמן": "מה לכהנים בבית הקברות".
עוצמת התמיכה בימין העמוק בהפיכה המשפטית איננו מוטל בספק. העניין הוא עוצמת נחישותו של רה"מ נתניהו. היא נראית מעורערת, ואני מתבטא בעדינות. בשבועות האחרונים מעניק נתניהו ראיונות לתקשורת האמריקנית. במקום שאלה יעסקו אינטנסיבית באיראן, לדוגמה, או בהרחבת הסכמי אברהם, השיחה כולה נודדת לשאלות תקיפות של המראיינים על הרפורמה. הם מגלים בקיאות מפתיעה. הוא מגיב בפשרנות. בריאיון השבוע ל־CBS המגישה מרגרט ברנן התעקשה לנסות להבין מדוע הוא פשוט לא חוזר בו מהרפורמה כולה. היא השמיעה לו את דברי ביידן, והזכירה מדוע לא הוזמן לבית הלבן. נתניהו הבהיר שמתנהל מו"מ בבית הנשיא. שגם בצד שלו "מבינים שההצעה המקורית לא עומדת להתרחש", ש"לא יקרה" שהכנסת תקבל יכולת גורפת לפסול פסיקות של ביהמ"ש העליון. בין תומכי הרפורמה למתנגדיה, הוא התפייט, ניתן למצוא מה שכינה: a difficult and happy middle ("אמצע־הדרך קשה ומאושר", בתרגום חופשי). שימו לב לעמדה שאימץ לעצמו: נתניהו איש המרכז, שמציג את עמדות שני הצדדים ומשדל לפשרה. ממש הנשיא הרצוג על ספידים.
להתמרכזות הזו יש סיבות טובות. נתניהו מתנתק ממוקדים שסיפקו לו במשך שנים הילה של תמיכה נרחבת. דוגמה אחת הייתה השבוע, בהחלטה של הרגע־האחרון לא לנאום בכינוס חשוב של הפדרציות היהודיות בארה"ב, קרן היסוד, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. אפשר להניח שהיעדרותו לא נבעה רק מההפגנות בחוץ, אלא גם מהסיכוי הסביר למחאות בתוככי האולם. מה שלא פורסם הוא שנתניהו היה אמור לשגר - וזו הייתה הצעה של אנשיו - סרטון וידיאו המברך את הנוכחים. גם סרטון כזה לא הגיע. אפשר לנחש שאחד ממקורבי רה"מ הבין מה תהיה הסיטואציה: וידיאו המוקרן על מסך עם רה"מ מברך, ואנשים באולם צועקים אל מולו. ויזואליה גרועה ביותר (מלשכת רה"מ נמסר: "אין תגובה").
אפשר להניח שנתניהו לא מתכוון להתרגל ל"נורמלי החדש", זה שבמסגרתו הוא מודר מארה"ב, מקבל יחס בראיונות לעיתונות הזרה כאילו היה ניקולס מאדורו מוונצואלה, מחליט לא להגיע לכנסים המרכזיים ביותר של ארגונים יהודיים וחושש לשגר אפילו וידיאו.
הרושם הכללי במערכת הפוליטית הוא כזה: נתניהו רוצה הצעה שתובא בהסכמה רחבה, ולכל הפחות בהסכמת המחנה הממלכתי. הוא ישווק את ההסכמות, לא משנה מה יהיו, כהישג היסטורי לימין, יודיע ש"ניצחנו" ויעמול על השבת המנדטים שנהרו לבני גנץ. ואם לא יושגו הסכמות? או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות. ובמילים אחרות: או שהמחאה תתפוגג, או שהנחישות הימנית להעברת הרפורמה תדעך.
זוהי ההתרשמות של שחקנים ששוחחתי איתם, בקואליציה ובאופוזיציה. הבעיה היא שזה לא מספיק. בסוף, נתניהו יצטרך להכריע אם הוא מסתער על חקיקה גם אם השיחות בבית הנשיא ייכשלו לגמרי. זו השאלה הכי חשובה. האם רה"מ יחליט שללא הסכמה רחבה - הרפורמה מתה? במצב כזה, כמובן, ספק אם יריב לוין יישאר שר משפטים. ייווצר נרטיב היסטורי בימין של תבוסה, ונתניהו יוחזק אחראי. אם יעביר את הרפורמה בכוח, גם אם תתמתן משמעותית, המדינה תעבור למצב קבוע של מחאה וקרע פנימי, וקרוב לוודאי שבוחרי הליכוד המתונים ינטשו את נתניהו לתמיד. לכן הגעה להסכמה היא קריטית בעבור ראש הממשלה. חבל שהוא לא הבין את זה מהרגע הראשון.
מתי נתניהו יקבל החלטה? כרגיל אצלו, רק כאשר חייבים. אם וכאשר המו"מ ייכשל. בכלל, מי שחושב שנתניהו החליט לרדת מהעץ, או לחלופין נחוש שההפיכה המשפטית תצא לדרך, שוכח את הכלל היסודי לגביו: אין תוכנית אסטרטגית. הכול קורה ברגע האחרון. כרגע, הסקרים מבהירים לו שההפיכה המשפטית היא רעל. הוא מתרחק מהאזור מוכה האסון. כרגע.
ממילא בחודש הקרוב לוח הזמנים הפוליטי לא מאפשר זאת. "אין לנו זמן ויכולת להעביר את הרפורמה בחודש הקרוב", אמר לי גורם בקואליציה שאינו מהליכוד, "לפני שאנחנו מעבירים תקציב. את התקציב חייבים להעביר עד סוף מאי. החרדים מתעקשים שחוק הגיוס יעבור לפני, אם כי בסוף הם יתפשרו על זה. אלה שני דברי חקיקה קריטיים". הופ, הלך גם חודש מאי. חודש יוני, אם כך, הוא המועד החדש האפשרי להעברת חוקי ההפיכה.
הנתונים שמופיעים כאן ממחישים עניינים קריטיים בהקשר זה. כאשר אנשי מרכז אקורד באוניברסיטה העברית שאלו אנשי ימין, שמאל ומרכז מי יהיה אשם אם המו"מ לפשרה ייכשל, במבט ראשון התוצאות צפויות. בימין יאשימו את האופוזיציה. בשמאל ובמרכז את הממשלה. אבל כאשר מביטים בנתונים לעומק, רואים שבעוד שבמרכז ובשמאל משוכנעים בכך בין 62 אחוז ל־77 אחוז, בוחרי הימין שמאשימים את האופוזיציה הם 45 אחוז בלבד. למעשה, רבע מבוחרי הימין אומרים שהממשלה היא זו שתהיה אשמה אם המו"מ לפשרה ייכשל. במרכז ובשמאל? לא יותר מ־9 אחוז יאשימו את נבחריהם־שלהם.
הסקר שאל את כל המחנות מי יכול לתת גושפנקא להסכמות, ובמילים פשוטות, למי יאמינו אם יגיד שהפשרה היא טובה. בשמאל, מי שמקבלת את הציון הגבוה ביותר היא נשיאת העליון אסתר חיות ואחריה ראשי ארגוני המחאה. במרכז, בני גנץ, נשיאת העליון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ראשי המאבק, נגיד בנק ישראל - כולם מקבלים ציונים דומים למדי. אך התוצאות המעניינות הן בימין. בסולם של 1 עד 6, בוחרי הימין נתנו את הציון הגבוה ביותר כ"נותן תעודת הכשר רפורמה" לנתניהו, והוא רק 3.7. בשמאל ובמרכז, לשם השוואה, מקבלים יאיר לפיד ובני גנץ למעלה מ־4. הימנים סומכים על נתניהו בענייני הרפורמה פחות ממה שאנשי המרכז סומכים על מנהיגיהם. העניין הוא שאנשי הימין בסקר הזה לא סומכים על איש. פורום קהלת מקבל 2.5. זה פחות ממה שמקבלת נשיאת העליון - על ידי בוחרי הימין! – כנותנת תעודת הכשר לפשרה. השמאל והמרכז מחפשים אנשים שייתנו הכשר לפשרה, שישחררו אותם מהאירוע כולו; בימין לא ממהרים לקבל הכשר מאף אחד. לפחות לא מהשמות שהוצעו בסקר הזה.
השבוע, כחלק מאירועי שבוע העצמאות, נבחר "הפרפר של ישראל". המטרה של ארגוני שמירת הטבע הייתה טובה: להסביר שכדי שיהיו פרפרים, כדאי שנשמור על השטחים הפתוחים, לקדם בנייה רוויה לגובה - במקום להקים יישובים קטנים, בזבזניים, שגורמים לאובדן גמור של שטחי מחיה לבעלי חיים, ובהם פרפרים.
אני עצמי לא חובב גדול של בחירת בעלי חיים וצמחים לאומיים; יש לעניינים האלה נטייה לצאת משליטה. לדוגמה, דוכיפת נבחרה לציפור "של ישראל". אך מסתבר, במקביל, שהדוכיפת נחשבת לקמע חשוב (במצב המת והמפוחלץ שלה) עבור עבריינים, שסבורים שהיא תגרום להקלות בעונש, ואולי אף לזיכוי. כך, הציפור הלאומית של ישראל נסחרת במעגלים של שרלטני־רבנים שמפיצים אמונות תפלות, נציגים משפטיים של צווארון לבן ופלילי, מבריחים ומשפחות פשע. מי שרוצה, ימצא פה סמליות.
בכל אופן, נבחר לישראל פרפר לאומי, ושמו כחליל השברק. בלעז, למרבה הצער, הכינוי שלו נשמע פחות אקזוטי: הבריטים מכנים אותו בפשטות Common blue. עניין מעליב עבור הפרפר הלאומי שלנו, ואין ספק שהממשלה הנוכחית, שהגאווה הלאומית כה חשובה לה, תפנה בעניין לממשלת הוד מלכותה בהקדם.
את טקס בחירת הפרפר כיבדה השרה להגנת הסביבה עידית סילמן בנוכחותה, ומיד לאחר מכן, כנהוג בימים אלה, העלתה סטורי באינסטגרם שמדווח על כך לאומה. התמונה עוצבה גרפית באופן חגיגי והאירוע תואר כ"נאום בחירת הפרפר של ישראל". לצד הכיתוב נראתה תמונה ובה כ־30 בני אדם יושבים מול סילמן, ובהם ילדים יושבים על מחצלת חצי ריקה.
הסטורי של סילמן לא הסתפק בהודעה על "נאום הפרפר". במסך הבא הופיעו שני משפטים של השרה, מעוצבים על רקע יער ירוק־עד, עם סימני מירכאות חגיגיים משל מדובר היה בציטוט חז"ל: "הפרפרים, מראים לנו ומביאים לנו, תמונות ראי של המערכת האקולוגית בישראל. הם דבר מאוד יפה ומאוד מרשים ומהווה שגריר של ממש, בשמירת הטבע בישראל". מתחת לזה הופיעה חתימתה המסוגננת של סילמן.
היה זה ג'יימס בארי, המחבר של פיטר פן, שהמציא את האִמרה "בכל פעם שאתה אומר שאינך מאמין בפיות, מתה פיה". כאשר קראתי את הציטוט של סילמן מ"נאום בחירת הפרפר שלה", חשבתי שטקסט כה עילג בוודאי גרם לפרפר אחד, לפחות, למות.
פוליטיקאים יהיו פוליטיקאים. הם יבואו לאירועים, והם ינאמו. זו דרכו של עולם. אבל אפשר לצפות שאם הם מדברים בפני הציבור (ועוד על פרפרים), הם יימנעו מיומרנות, ישקיעו ויכתבו טקסט סביר.
אבל האמת היא שלסילמן, שעופפה ממפלגה ממפלגה, שערקה לחיק הליכוד מתפקיד יו"ר הקואליציה של בנט־לפיד ובכך הפילה את הממשלה הקודמת, דווקא מתאים לדבר על פרפרים. מעניין מה יהיה האתנן, סליחה, הפרח הבא שלה.
הקטע הקודם כלל מיני התייחסויות לטבע הארץ־ישראלי, ומיד נזכרתי במאיר שלו ז"ל וכמובן בהתחייבות שנמסרה פה לאחר מותו - להמשיך ולאזכר בטורי־שלי (מפעם לפעם ולא בכל הזדמנות) את הישגיהם של ילדים ובני נוער ישראלים באירועים בינלאומיים שאינם ספורט. לשמחתי, נקרתה הזדמנות החודש, עם אולימפיאדת המתמטיקה האירופית לנערות. באירוע השתתפו 213 נערות מ־54 מדינות; נגה פרידמן, מביה"ס דה־שליט ברחובות, קיבלה מדליית זהב (הציון שלה הוגדר כ"מושלם", עניין שרק 13 נערות אחרות מהעולם קיבלו), ונטע אילני מאותו תיכון קיבלה מדליית ארד. יערה שולמן, תלמידת תיכון הראשונים בהרצליה השיגה מדליית כסף. ייאמר לזכותו של שר החינוך יואב קיש שהוא מיהר להוציא הודעה מיוחדת המברכת את הנערות על הישגיהן.
