כ-40 אלף עולים חדשים יפתחו את השנה החדשה בישראל אחרי שעזבו את ביתם בעקבות המלחמה באוקראינה, בין היתר בסיוע הקרן לידידות. בחודשים שחלפו הם החלו להתאקלם בארץ ומתפללים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר: "שכולנו נהיה רגועים ומאושרים, מגיע לנו".
"השנה החולפת הייתה מבחן קשה"
קצת יותר משישה חודשים חלפו מאז שלנה קובלנקו נאלצה לברוח מביתה שבקייב יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, בני שבע, ארבע ושנתיים, אבל מראות המלחמה לא מרפים. "כשהמלחמה התחילה היינו בביתנו בקייב. פתאום שמענו פיצוץ אדיר וראינו בניין קורס ממש מולנו. כמה ימים לאחר מכן ארזנו את חפצינו, בגדים חמים לילדים ומעט אוכל, וברחנו משם במטרה להגיע לישראל".
כשהגיעו לארץ עברו לנה ומשפחתה לגור בנהריה. "כשמצאנו את הדירה היא הייתה ריקה, לא היו שם מוצרי חשמל או רהיטים, כלום. בעלי במצב רפואי לא טוב, יש לו בעיה ברגליים, אבל אני מאמינה בכל כוחי שיהיה בסדר.
"בימים אלה אנחנו לומדים עברית ואני לומדת על המסורת היהודית לקראת גיור. הילדים תפסו את העברית מהר יותר מאיתנו, הם הולכים לבית ספר דתי וכבר יודעים את כל התפילות בעל פה. כשאני רואה אותם חוזרים הביתה מבית הספר שמחים ומרוצים אני מבינה שכל מה שעברנו היה שווה את זה".
היום הם יציינו לראשונה את ראש השנה בארץ. "בעלי הוא יהודי שומר מצוות, אז קיימנו את כל החגים גם באוקראינה, אבל זה מרגש מאוד לציין אותם בפעם הראשונה בארץ הקודש. מהרגע הראשון שהגענו לכאן הרגשנו בבית, קרו לנו ניסים.
"השנה החולפת הייתה עבורנו מבחן. היה לנו קשה וכואב מאוד, אך אני מקווה שתהיה לנו שנה טובה יותר. אני רוצה שלילדי יהיו שמיים בהירים לגדול בהם, ומקווה שאצליח לחזור לקריירה שלי ולסייע לנשים להרגיש יפות", סיכמה קובלנקו. "סוף סוף אני מרגישה בטוחה והאמונה שלי בישראל רק גדלה".
"הילדים עצובים שנחגוג בלי אבא"
דריה פולישוק הגיעה לישראל לבד עם שני ילדיה, אמיליה (13) וטימופיי (8), אך בעלה אנדריי נשאר באוקראינה. "גרנו בכפר סופייבסקאיה בורחגובה, שנמצא במרחק של 20 דקות נסיעה מקייב. כשהחלה הלחימה הזמנו את כל קרובינו שהיו ללא מים וחשמל לגור איתנו בבית. עברו אלינו 12 איש, היה צפוף, אבל לפחות היינו יחד.
"בהתחלה חיכינו. חשבנו שהמלחמה תיגמר בקרוב, לא האמנו שדבר כזה קורה בעולם המודרני. כעבור שלושה שבועות ראינו שהכוחות הרוסיים כבשו את צ'רנוביל והתחילו לבנות בסיסים צבאיים שם. הם קדחו ופוצצו את האדמה שאסור לגעת בה עוד שנים רבות בגלל הרדיואקטיביות של האזור".
זה היה הרגע שבו החליטה המשפחה לעלות ארצה. "חששנו שהקרינה הרדיואקטיבית תגיע אלינו והחלטנו להוציא את הילדים מאוקראינה. אמי ובעלה עזרו לי לארוז את המזוודה עם הבגדים החמים. לקחתי את הילדים ויצאנו לכיוון מולדובה, לקונסוליה הישראלית".
4 צפייה בגלריה
דריה והילדים בחיפה. "קצת עצובים שאבא לא כאן כדי לחגוג איתנו, אבל מתרגשים"
(באדיבות המשפחה)
התחנה הראשונה של המשפחה אחרי העלייה הייתה ירושלים. "הדבר הראשון שעשינו אחרי שפרקנו את המזוודה היה להגיע לכותל המערבי ולהטמין פתקים. במשך חודש גרנו במלון ואז עוד כמה שבועות אצל חמותי בחיפה. אחר כך שכרנו דירה, שהייתה ריקה לחלוטין. מתנדבים של הקרן לידידות עזרו לנו למצוא ציוד לבית כמו מכונת כביסה ומקרר".
דריה היא ספורטאית מקצועית בחתירה ב"סירת דרקון" וממשיכה בעיסוק להתחרות גם בארץ. "בישראל הספורט הזה פחות מפותח, אבל יש כמה קבוצות. לפני כמה ימים הקבוצה שלי השתתפה בתחרות וזכתה במדליות זהב, כסף וארד".
ככל שהזמן עובר דריה וילדיה מתאקלמים בארץ. "התחלתי ללכת לאולפן והילדים כבר עוזרים לי לעשות את השיעורים. הם מדברים הרבה על בית הספר, הכל חדש להם והם אוהבים את המסורת היהודית.
"באוקראינה לא חגגנו חגים יהודיים, אבל עכשיו הם מחכים לראש השנה שנחגוג פה כמשפחה", סיכמה. "הם מעט עצובים שאביהם לא יהיה כאן לחגוג איתנו, אבל אנחנו מתרגשים. הם למדו חלק משירי החג ויעזרו לסבתא לסדר את שולחן החג".
"שנהיה רגועים ומאושרים, מגיע לנו"
דימיטרי ולאודרה סרגיינקו חיו בשלווה בחרקוב, עד שהחלה הפלישה הרוסית. "היו לנו חיים מסודרים, אני עבדתי כמנהל שיווק של מפעל טרקטורים ואשתי עבדה כספרנית. הייתה לנו דירה מקסימה ומכונית. כשהמלחמה החלה הבנו שהחיים עצמם הם הדבר החשוב באמת.
"האזור שלנו הופצץ כל כך הרבה שלא נותר לנו זמן לרוץ למקלט, אז פשוט ישבנו במסדרון הבית. באותו הזמן הנכדה שלנו מישראל ביקרה אותנו – ושמירה על חייה היה הדבר החשוב ביותר עבורנו".
4 צפייה בגלריה
דימיטרי ולאודרה. "בהתחלה חשבנו רק להוציא את הנכדה ולחזור, אבל ראינו שאין לאן"
(באדיבות המשפחה)
ב-10 במרץ הם החליטו לעזוב את הבית יחד עם הנכדה ולהגיע ארצה. "בהחלה חשבנו רק להוציא את נכדתנו ולחזור, אבל ראינו שאין לנו לאן לחזור. ארזנו את חפצינו במכונית ונסענו לעיר מונקאץ', 40 קילומטרים מהגבול עם הונגריה. בגבול נאלצנו לעזוב את המכונית ולחצות רגלית. חצינו את הגבול וחיפשנו טרמפ לבודפשט".
"ב-28 במרץ, ביום הולדתה של אשתי, עלינו על הטיסה לישראל. בכינו, צחקנו והתחבקנו. הודנו על כך שכולנו בחיים ובסדר. שכרנו דירה שהייתה ריקה לחלוטין וקיבלנו מאנשים תרומות עם ציוד בסיסי. אני אסיר תודה על כך".
בני חדדצילום: חן שימללאט לאט הם מתרגלים לחיים בארץ ומקווים לשנה שקטה יותר. "אנחנו מאוד אוהבים להיות פה. הוזמנו להצטרף למועדון לגיל השלישי ואנחנו יוצאים לתערוכות, קונצרטים והרצאות. מעולם לא חגגנו חגים יהודיים לפני כן, כל זה חדש לנו. החגים עכשיו זאת הזדמנות להיות עם המשפחה והחברים החדשים שלנו. השנה החדשה תפתח עבורנו דף חדש, אני מאחל שכולנו נהיה רגועים ומאושרים, מגיע לנו".
העולים החדשים שהגיעו ארצה, בסיוע הקרן לידידות, זוכים לליווי וסיוע גם אחרי שנחתו. "עם השנה החדשה אנחנו שמחים להמשיך וללוות את העולים החדשים גם בתהליך הקליטה שלהם בארץ, ולוודא שכל יהודי שנאלץ לעזוב את אוקראינה בגלל המלחמה יזכה להמשך ליווי כדי לחגוג את ראש השנה בכבוד ובשמחה עם בני משפחתו", אמר בני חדד, מנהל מחלקת העלייה והקליטה בקרן לידידות.
