גשם עכור של הצעות וקריאות נלהבות להגביל את זכות השביתה בישראל ירד אחרי האזהרה של המורים שלא ילמדו תחת מתווה שמסכן את בריאותם. בלתי נתפס איך לוחמי זכויות אדם בעיני עצמם מהללים את הפגיעה בזכות השביתה. הזכות היחידה שמקנה לעובדים שהם בני תמותה רגילים, במקרה הזה מורות ומורים ששכרם צנוע ועבודתם מפרכת - איזשהו שבריר של כוח מול משרד החינוך, מעסיק כוחני, מבולבל ואטום, שלא סופר אותם.
רק האיום בשביתה ולא שום דבר אחר הפגיש את משרד החינוך עם שופט בית הדין האזורי לעבודה דורי ספיבק, שקבע כי שביתת מחאה קצרה היא לגיטימית, בפרט כשמדובר בטענה על כך שהמעסיק אינו דואג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיו. השופט אילץ את משרד החינוך לדבר עם המורים. ואז קרה הנס וכל צמרת המשרד, לרבות השרה, הואילה להיפגש איתם ולהעניק להם ברוב חסדה כלים חיוניים לשמירה על בריאותם.
השביתה בפי שונאיה היא תמיד "על חשבון הציבור" ו"על גבו של הציבור", קלישאה חבוטה שאיש אינו תוהה אף פעם על פשרה העקום. והמורות והמורים, הם לא "הציבור"? אם הם לא, אז מי כן? וההורים של הילדים, הם לא אנשים עובדים, שרוצים שיהיה בידיהם איזשהו כוח להיאבק על זכויותיהם במקום העבודה שלהם? ודרך אגב, המורים, הם לא הורים בעצמם? אז מי נגד מי פה?
נדרשת רשעות מיוחדת לפגוע דווקא במורות ובמורים. חשופים בצריח למגפה ולמצוקות נפגעיה, חוטפים עוינות ובוז כשהם נאלצים לתווך לילדים ולהורים מדיניות מבולגנת
זה מזכיר את הקטע האלמותי מ"תעלת בלאומילך" שבו שייקה אופיר בתפקיד השוטר נוזף בשכן על המרפסת: "אדוני! אתה מפריע את מנוחת הציבור!", והשכן (אבנר חזקיהו) זועק לעברו: "אדוני! אני הציבור!".
מפליא שכל זה לא קורה חלילה כשמבול של שביתות משבש לנו את החיים. להפך. מספר השביתות בירידה תלולה וכבר שואף לאפס. ומפליאה הקלות שבה נשלחת היד לפגוע בזכות כל כך בסיסית ומובנת מאליה בכל מדינה נאורה בעולם. זכות שלא באה בקלות, אלא במאבק היסטורי שהחל לפני כמעט מאה וחצי בשיקגו ובטורונטו. עובדים, שעד אז היו נטולי כל זכות אדם בסיסית, יצאו להיאבק ברחובות, ורבים שילמו על כך בחייהם.
שלי יחימוביץ'צילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11פירות המאבק הזה שינו את פני האנושות. גם מי שבז לעבודה המאורגנת נהנה מהם היום. חופש ההתארגנות וזכות השביתה הפכו את העובדים לבני אדם עם זכויות, עוגנו באמנות בינלאומיות והיו לחלק מהדמוקרטיה המערבית ומהחקיקה במדינות המפותחות. הם הולידו, בין היתר, את שכר המינימום, את היכולת להיות חולים בלי לעוף מהעבודה, את הפנסיה, את הגבלת שעות העבודה, את איסור עבודת ילדים, את חופשת הלידה, את ימי החופשה.
מי שלא מבין את המהות העמוקה של זכות השביתה, הוא או בור או רשע. ונדרשת רשעות מיוחדת לפגוע דווקא במורות ובמורים. רק אתמול (יום ב') פורסמו כאן ממצאים מחרידים על המחיר הנפשי הכבד שמשלמים המורים בקורונה. היקפים שלא יתוארו של חרדה, דיכאון, תשישות, פוסט טראומה, בעיות שינה. חשופים בצריח יותר מכולם למגפה עצמה ולמצוקות נפגעיה, חוטפים עוינות ובוז כשהם נאלצים לתווך לילדים ולהורים מדיניות מבולגנת וגחמנית שלא הם אשמים בה. מגיע להם ההפך ממה שהם חוטפים. מגיעה להם תודה גדולה.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
