חוקים הם כמו ילדים. ידוע בדיוק היכן ומתי הם נולדו; קל לברר את שם הוריהם-מחוקקיהם וכתוב עלי ספר מה הכוונה בחקיקתם. וממש כמו ילדים, גם בחיי כל חוק מגיע רגע שהוא מתנתק מהוריו ועומד בזכות עצמו. המציאות, עורכי הדין והשופטים, מפיחים בו חיים ולא פעם מכתיבים לו פרשנות כה שונה עד שהוריו מתקשים לזהות בו את מי שהיה בנם.
לכאורה, זה גם סיפורו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שמאז לידתו לא מפסיק להסעיר את החברה הישראלית. מתנגדי המהפכה החוקתית של 1992 אוהבים לספר שהחוק נחקק כלאחר יד, כשאיש לא חשב שמדובר בחוק בעל חשיבות מיוחדת עד שהגיע לשולחנו של שופט בית המשפט העליון (כתוארו דאז) אהרן ברק. זה לאחר שקרא את נוסחו צעק "אאורקה!", קפץ על המציאה וראה בו וו לתלות עליו את מגילת זכויות האדם הישראלית כולה. בדרך זו ניכס לעצמו ברק את היכולת לפסול את חוקי הריבון – הכנסת – שמנוגדים לזכויות שהוא קבע, והפך בכך את העליון למועצת חכמים שמצויה מעל לכנסת ישראל שהיא ריבון העם.
יש הטוענים שהיה זה ברק שניסח הלכה למעשה את החוק במחשכים ואף סייע להעברתו החפוזה בדרכי מרמה כשהוא מתבסס על תמימות נציגי העם, חברי הכנסת. "עובדות" אלה, שזכו לשלל גרסאות עם חלוף השנים, השפיעו גם על הרפורמה המשפטית הנוכחית. לטענת חלק מתומכיה היא מהווה מהפכת נגד לאותו מהלך אנטי-דמוקרטי של אליטה לא נבחרת שחמסה את השלטון מנבחרי העם האמיתיים.
אלא שמדובר בעובדות מדומיינות. לפי דן מרידור, שכיהן כשר המשפטים באותה תקופה ולמעשה עמד מאחורי החוק, כמו גם לפי גורמים נוספים, כנסת ישראל החליטה באופן מודע לחוקק חוק יסוד של זכויות אדם כשהיא מבינה היטב את המשמעות: מתן כוח לבית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת שיפגעו באותן זכויות מוגנות. נכון, לא ניתן היה לשער איזו פרשנות רחבה ברק ואחרים יתנו למונח "כבוד האדם" ואיך יכניסו לתוכו זכויות רבות שלא נחקקו במפורש, אבל את העיקרון הבינו היטב.
עיון בפרוטוקולים של הדיונים באותם הימים מלמד שאכן היה ברור שמדובר בשינוי חוקי המשחק. מרידור עצמו הצהיר כמה פעמים במליאה ובוועדה שהחוק "מכפיף גם את הכנסת למגבלה בחקיקתה הרגילה" וכי מדובר ב"ציון דרך חשוב בחקיקה הישראלית, במבנה הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל". גם מתנגדי החוק הבינו זאת (ח"כ אליקים העצני טען ש"אנו מכפיפים מעכשיו ואילך בתחומים המרכזיים האלה כל חקיקה של הכנסת לבג"ץ") ולכן דרשו שכל החוקים הקיימים ישוריינו נגד ביקורת שיפוטית כזו.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אז הכנסת ידעה בדיוק מה היא עושה. מה לגבי הטענה שברק הוא מי שלמעשה ניסח אותו? מרידור טוען שאין לזה שחר. היחיד שסייע לו בניסוח החוק מבית המשפט העליון היה דווקא הנשיא מאיר שמגר. יותר מזה, לפי מרידור אם למישהו יש זכות בעלות על המהפכה החוקתית זה למנחם בגין שהניח את התשתית האידיאולוגית לה עוד בשנות ה-50 ובמקרה נפטר ממש באותם ימים. לבגין בלבד.
עובדה אחת כן נכונה בביקורות הללו. מספר זעום יחסית של ח"כים תמכו בחוק. מרבית הח"כים, שהיו עסוקים בהיבחרותם לכנסת הבאה, התקזזו זה עם זה. הם עשו זאת למרות הפצרות מרידור ואחרים. זה אכן פוגם בחוקתיותו. כל זה לא מלמד על מה שקרה בהמשך כשהעליון, בראשות הנשיא ברק, פירש באופן חופשי למדי את החוק - מה שגם עזר להרחבת סמכות היועצים המשפטיים והעליון בתחום המשפט המינהלי. אבל כאמור זה סיפור אחר. כמו שאמרנו, חוקים הם כמו ילדים. לפעמים הם עושים מה שהוריהם מצפים מהם ולפעמים לא.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
