אני יורד. מיואש מהמצב הביטחוני, הפוליטיקה והשינויים הדמוגרפיים שלא בישרו טובות, עברתי לאירופה לפני שמונה שנים והיום אני חי במילאנו, בשכונת פועלים ותיקה ועמוסת מהגרים. יש לי בת זוג איטלקייה, רק 35% יהודייה (האמינו לי, החישוב אמין), אבל עם שם שאפשר להצניח בבני ברק. ויש לנו ילד קטן, איטלקי ומיוחד.
ישראלים שמחפשים מפלט שואלים אותי הרבה בחודש האחרון: איך החיים במילאנו? מרגישים אנטישמיות? התשובה הקצרה היא כן, גם מניסיוני עוד לפני המלחמה הנוכחית. כמה מוסלמים כבר נידבו בפניי את דעתם הכועסת והקיצונית על ישראל. יש אימהות בבית הספר, גם כן ממוצא מוסלמי, שתופסות מאיתנו מרחק. כמה פעמים הצנעתי את הישראליות שלי בסביבת קהל ערבי ולעולם לא אעז לתלות את דגל ישראל מהמרפסת. אז כן, אני מרגיש אנטישמיות, ורק מצד דמוגרפיה מאוד מסוימת, אבל גם כאן הסוגייה מורכבת. תיכף אסביר.
הישראלים "שוקלי האופציות" לא מבינים שגם חיים בחו"ל לא מאפשרים התנתקות. המשפחה, החברים והזיכרונות נמצאים בישראל. אני מכין חומוס כל שבוע ואין יום שאני לא גולש באתרים ישראליים. גם בבוקר 7 באוקטובר התעוררתי מוקדם ועייף עם הודעה מגוגל שנתב"ג נסגר. נכנסתי לרשת והלב שלי צנח. בשבועות מאז הנשימות שלי כבדות, העיניים דומעות והשינה טרופה. אני כואב כמו כל ישראלי או יהודי שמרגיש מחובר לישראל. השכול נחת על חברים וחמישה בני משפחה שלי עלו ישר על מדים והתפרסו בגבולות. אני לא ישן טוב. הילד כן.
קשה להיות ישראלי בחו"ל בתקופות האלה - אם כי ברור לי שפחות קשה מלהיות בישראל. האיטלקים לא לגמרי מבינים את המציאות הזאת וגם אלה שתומכים, עושים את זה בעיקר עם הצהרות גנריות. הם לא מסוגלים להתחבר למה שאני מתאר להם. אירועים כאלה תלושים מהמציאות שלהם לחלוטין וכבר כמה דורות שהם לא ידעו סכנה קיומית. הם, כמו שאר המערב, לא מבינים את המזרח התיכון גם אם יצאו להפגין לטובת צד זה או אחר.
וכאן מגיע הטוויסט: את עיקר התמיכה, ההבנה והקירבה אני מקבל דווקא מחברים ומכרים ערבים ומוסלמים. מדובר באנשים שבעצמם בחרו לעזוב אזור שקוע עד צוואר במלחמות בלתי פוסקות, פנאטיות דתית ועריצות, כדי להציע לילדים שלהם עתיד שקט ובטוח יותר. זוהי לילה, בלגית ממוצא פלסטיני שנשואה לבן דוד של זוגתי, שרואה אותנו רק פעם בכמה שנים, אבל הייתה הראשונה ממשפחתה להתקשר לשאול לשלומנו. זאת ראנה, חברה ממוצא לבנוני-נוצרי, שכבר חודש כותבת לי כמעט כל יום כדי לחזק, אף שחבר שלה נהרג וחברתה איבדה את רגליה מירי טנק של צה"ל. זה אמיר, חבר מוסלמי ממוצא סורי, שברח ממלחמה נוראית ולקח אותי לארוחת ערב כדי לפרוק טיפה. זה השכן ממוצא כורדי שבקושי מסוגל להגיד מילה באיטלקית, אבל נתן לי חיבוק והביא לנו פיצה מהדונר שלו.
עמרי אלמגורבראייתי, זה סוג האנשים שישראל צריכה לנהל איתם דיאלוג. ערבים ומוסלמים שמסוגלים לבקר את האנטישמיות הברורה שנוטפת מהקוראן, שיודעים שאין הצדקה דתית או לאומית למלחמה ביהודים, שמבינים שהאזור כולו מטורף, ושמלחמה לפעמים נכפית עליך ואין ברירה אם רוצים להבטיח עתיד כלשהו. גם הם יודעים שרק פשרה והסכם יכולים לסיים את הסכסוך, ואף שכל אחד מהם מגיע מרקע לאומי של אלימות ונבערות - אנשים טובים הם.
חזון השלום נותר, גם היום, הפתרון היחיד שיבטיח שקט ושגשוג עתידיים. בלי להושיט יד ולהציע היפרדות מוסכמת, מסודרת ומובטחת, נאבד גם את המתונים מבין הפלסטינים ונחזק את הקיצוניים. ננצח את חמאס מדינית ולא צבאית רק אם לציבור הפלסטיני יהיה ברור שישראל מציעה להם אלטרנטיבה לחיים עם עתיד. נוכל ליהנות שוב מתמיכת הציבור באירופה ואמריקה, שעל אף בורותו והפוליטיקה החד-ממדית שהוא מסוגל להכיל, עדיין מרכיב את הצד הנאור (יחסית ולכאורה) בכדור הארץ.
- עמרי אלמגור הוא מהנדס מכונות קפה וסרן במילואים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
