הנער מכניס את ידו לתוך הכפפה ופניו מתעוותות בכאב מייסר. דקה חולפת, ועוד דקה ועוד אחת. הוא קרוב לאובדן הכרה. בתוך הכפפה זוחלות להן עשרות נמלי הקליע, חרק זעיר שעקיצתו אומנם לא קטלנית אך מסבה כאב עז כשל פצע ירי. אין שום דבר בעולם שהנער רוצה יותר מלשלוף את היד מתוך הכפפה הארורה הזו, אבל אסור לו. עליו להשאיר אותה בפנים חמש דקות לפחות. כבן לשבט הסטרה-מאווה, קבוצה ילידה שחיה ביערות הגשם של ברזיל, הטקס הזה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך החניכה שלו - תהליך שבסופו יוכר רשמית כבוגר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את הטקס הקשוח הזה נאלצים נערי השבט לעבור 20 פעמים כדי להשיל מעליהם את הילדות ולהשתייך לעולם הגברים. הידיים שלהם משתתקות, והארס מתפוגג במשך יממה. מרביתם הוזים ורועדים ללא שליטה במשך כמה ימים, וחלקם אף מתים. ותיקי השבט מסבירים שמי ששרד את טקס הכפפה 20 פעמים מחוסן מפני מחלות וארס של בעלי החיים בג'ונגלים, והוא מוכן לתפקידו כצייד ולוחם.
לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במרבית השבטים בעולם אין התייחסות למושג הגיל. איש לא יכול לומר במדויק מתי בני השבט נולדו, שכן אין תאריכים. החיים מתנהלים במחזוריות של יום, לילה ועונות השנה. ומכיוון שאין גיל, גם אין מגבלת גיל. יחד עם זאת, כן יש אבחנה בין ילדות לבגרות, והיא מעניקה זכויות לצד חובות. נערים הופכים לבוגרים כאשר הם נראים פיזית כבוגרים, וכאשר הם עוברים בהצלחה טקס חניכה כלשהו שמוכיח את אומץ ליבם ואת יכולתם לשאת פחד וכאב.
8 צפייה בגלריה
תהליך חניכה לחיי יערות. בני סטרה-מאווה עם כפפות נמלי הקליע
(צילום: BBC | מתוך 'פלאי כדור הארץ', כאן 11)
ברוב חלקי העולם, אדם מבוגר הוא זה שצבר מספר ימים מסוים בסדר כרונולוגי, והגיע לגיל שנחשב במדינתו לגיל בגירות. בהגיעו לגיל בגירות אדם מפסיק להיות קטין מבחינה משפטית ומקבל שליטה חוקית על גופו, על מעשיו והחלטותיו, ובכך מסיים את שליטתם ואחריותם החוקית של הוריו. גיל הבגירות השתנה לאורך ההיסטוריה שוב ושוב, מסיבות שונות ומשונות. באנגליה, למשל, גיל הבגירות במאה ה-11 היה 15, והוא הועלה בהדרגה עד שבשנת 1307 התייצב על 21 שנה. הסיבה: חוק החיילוּת שחוקק המלך אדוארד השני, ובו נקבע כי נושאי נשק יהיו אך ורק מעל גיל 21 בגלל משקלם של השריון וכלי הנשק.
כיום ברוב מדינות העולם גיל הבגירות הוא 18 שנה. הייתם מצפים שתתקיים חפיפה בין גיל הבגירות לגיל ההסכמה, לגיל הנישואים, לגיל השתייה החוקי, לגיל הרשות לנהוג בכלי רכב וליתר מגבלות הגיל הקבועות בחוק, אבל בפועל אין חפיפה כזו. אדם יכול להגיע לגיל בגירות ועדיין יוטלו עליו מגבלות כמו איסור שתייה או איסור לשמש בתפקיד ציבורי, ולחילופין - מגבלות מסוימות מוסרות בגיל מסוים גם אם הוא עדיין קטין.
למה בעצם? איך יכול להיות שבמקומות מסוימים אדם הוא מספיק בוגר כדי להילחם ולמות, אבל לא מספיק בוגר כדי לקנות אלכוהול בסופרמרקט? מתי ואיך נכנסו לחיינו מגבלות הגיל, ולמה בכלל צריך אותן?
ברוב מדינות העולם ילדים הם סקטור מובחן עם צרכים ומגבלות. נדמה שאין צורך לדון בשאלה למה ילד בן שמונה לא יכול לנהוג, ומדוע ילדה בת עשר לא יכולה לעמוד למשפט, אבל לא תמיד זה היה כך. כלומר, ילדים תמיד היו חלק מהעולם, אך לא תמיד העולם הכיר בהם.
מושג הילד צמח והתפתח לאורך השנים, והתפיסה של תקופת הילדות משתנה מתרבות לתרבות. אומנם גם בימי הביניים ילדים עד גיל 14 וילדות עד גיל 12 לא נשאו באחריות פלילית למעשיהם (ילדים נענשו לרוב "רק" במלקות, ונחסכו מהם עונשים שהיו מקובלים אז ביחס למבוגרים כמו קיצוץ איברים או הוצאה להורג), אבל כמעט בכל פרמטר אחר, ילדים נתפסו כמבוגרים-לעתיד, ומושג הילדות כשלב נפרד הנושא אופי מיוחד ומובחן משאר שלבי החיים כלל לא היה קיים. בסביבות גיל שבע החלו ילדים להשתלב בחברת המבוגרים, ללא תקופת מעבר בין ילדות לבגרות. ילדות ואימן התלבשו באופן דומה, ילדים שיחקו בחברת מבוגרים ושימשו שוליות לבעלי מלאכה או משרתים. לא הוטלו מגבלות גיל רשמיות. ילדים יכלו לבצע כל משימה, אם הם נמצאו מתאימים לה.
למהפכת הדפוס שהחלה במאה ה-15 יש משמעות עצומה בהתפתחות מושג הילדות. התפוצה הנרחבת של הספרים, התפשטות ידיעות הקרוא וכתוב, התפתחות ההשכלה והיווצרות מעמד ביניים מבוסס יצרו אבחנה ברורה בין ילד למבוגר. הפילוסוף יליד ז'נבה ז'אן-ז'אק רוסו טען כי הקריאה אפשרה כניסה לעולם המידע, והפרידה בין יודעי קרוא וכתוב לבין אלה שאינם יודעים. היא סימנה את הסוף של הילדות ויצרה את הבגרות.
בין המאה ה-17 למאה ה-19 התנהל במערב מאבק להקמת מערכת חינוך מקיפה ואחידה לכולם, המכוונת לצמצום פערים חברתיים (בתי ספר התקיימו עוד בעת העתיקה, אך לרוב יועדו לילדים בני המעמד הגבוה). המאבק הזה התרחש במקביל למהפכה התעשייתית, שאומנם הביאה איתה התפתחות טכנולוגית וקִדמה, אבל הפכה את הילדות לגיהינום ואת הילדים לכוח עבודה זול וחסר מעמד. לא הייתה כל מגבלת גיל על עבודה במפעלים, וילדים בתקופה זו נוצלו הן על ידי התעשיינים והן על ידי הוריהם, שנהגו בהם כרכוש פרטי ועשו בהם כרצונם.
השינוי התרחש (ועודו מתרחש בחלקים שונים של העולם) בהדרגתיות. המאה ה-19 הולידה תעשיות שלמות המבוססות על צרכים של ילדים ונוער ומיועדות להם, כמו אופנה, מוזיקה ורפואה. אט-אט הושגה ההכרה כי לגיל הכרונולוגי יש משמעות רבה בקבלת החלטות, ומכאן נולד הצורך ביצירת מגבלות גיל בשלל נושאים. בהקשר זה כל מדינה קבעה לעצמה חוקים שונים בהתאם לתרבותה ולצרכיה.
ההכרה בילדים ונוער כשכבת גיל מובחנת עלתה שלב עם אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שנוסחה ב-1989 ונכנסה לתוקף שנה אחר כך. מדובר במסמך הבינלאומי המקיף והחשוב ביותר בתחום זכויות הילדים, שמבטיח זכויות אזרחיות שלא זכו להכרה בעבר כמו חופש הביטוי והזכות לפרטיות - וגם תובע הן מההורים והן מהמדינה למנוע ניצול, התעללות או פגיעה בילדים. כל מדינות העולם החברות באו"ם אישרו את האמנה באופן מלא או חלקי, מלבד מדינה אחת - ארה"ב.
איך קרה שדווקא המדינה שנחשבת למעצמת-העל הגדולה והמתקדמת בעולם סירבה לאשר אמנה שכל ייעודה הוא הגנה על זכויות ילדים? ובכן, מתברר שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות באמת מתעקשת להחזיק באפשרויות בלתי מוגבלות, שכוללות גם את האפשרות להוציא להורג נערים (עד תחילת שנות ה-2000 קטינים עדיין נידונו לעונש מוות בארה"ב) או את האפשרות להתחתן בגיל 12. כן, אתם קוראים נכון. כל המדינות בארה"ב מתירות לקטינים להינשא, בדרך כלל בהסכמת הוריהם או שופט, ו-27 מדינות כלל לא קבעו גיל מינימום לנישואים. המשמעות היא שלמעלה מ-167 אלף בני אדם מתחת לגיל 17 נישאו בארה"ב בשנים 2010-2000. המדינות שמככבות בראש הרשימה הן ארקנסו, איידהו וקנטקי. ברוב המקרים מדובר בילדות בתחילת גיל ההתבגרות שנישאות לגברים מבוגרים, ואלמלא הנישואים החתן היה אנס על פי חוק.
אמנת זכויות הילד לא קובעת גיל מינימלי לנישואין, אבל היא כן קובעת שהמדינות שחתמו עליה ינקטו את כל האמצעים הקיימים כדי להגן על הילד מפני אלימות, התעללות או ניצול, ונישואי קטינות כוללים פעמים רבות את כל השלושה. אז למה בכלל אין גיל מינימום לנישואים בארה"ב? כי גורמים שמרניים מתנגדים להתערבות שלטונית בחיי המשפחה ותומכים בחופש הבחירה בכל הנוגע לחתונות. כאלה הם, ליברלים.
אבל לא ליברלים כמו בניז'ר, בצ'אד או ברפובליקה של מרכז אפריקה, שנמצאות בראש רשימת המדינות שבהן מתרחשים נישואי קטינות ובתחומן כ-70% מהבנות נישאות לפני גיל 18. התופעה נפוצה מאוד גם בהודו, בגיניאה החדשה ובברזיל, שם היא מגיעה לכשליש מכלל הילדות. בסך הכול נישאות בכל שנה כ־12 מיליון ילדות בכל העולם, כלומר ילדה אחת מתוך כל חמש ילדות, לפני גיל 18. כ-30% מכלל הילדות שנישאות הן בנות פחות מ-15 בנישואיהן. גם הבנים אינם חסינים: אחד מתוך 30 בנים נכנס למעגל הנישואין וחיי המשפחה עוד בטרם מלאו לו 18.
ברוב מדינות העולם, גם בכאלו שנישואי ילדים הן דבר שבשגרה אצלן, מוגדר בחוק גיל מינימלי שבו מותר להינשא. בשנת 1962 חתמו 55 מדינות על אמנת האו"ם בדבר הסכמה לנישואים, גיל מזערי לנישואים ורישום נישואים. מהו הגיל המזערי הזה? ובכן, איזה גיל שמתחשק להן.
ברוב המדינות גיל הנישואים הוא 18 והוא חופף לגיל הבגירות, אבל יש מדינות שקבעו גיל נמוך או גבוה יותר לנישואים. באיראן, לדוגמה, גיל הבגירות הוא 15, אולם החוק מאפשר נישואים לגברים מגיל 14 ולנשים מגיל 13. במזרח טימור גיל הבגירות הוא 17 אולם גיל הנישואים הוא 15, וישנם דיווחים כי לעיתים קרובות נהוג לבחור לאישה את הבעל כבר עם לידתה. ברואנדה גיל הבגירות הוא 18, אבל הגיל שבו מותר להתחתן הוא 21.
בישראל גיל הנישואים הנוכחי עומד על 18 שנה וחופף לגיל הבגירות, אבל לא תמיד זה היה כך. במשך עשרות שנים החוק אִפשר נישואים מגיל 17, עד שבשנת 2013 הוחלט בתום דיון סוער בכנסת להעלות אותו ל-18 כדי להילחם בתופעת הנישואים המוקדמים הנהוגה בקהילות מסוימות.
זאת לא הפעם הראשונה שבה ישראל מיישרת קו עם מדינות אחרות בכל הנוגע למגבלות גיל. מתישהו היא נאלצה להכריע בסוגיה שבוערת לה קצת יותר מנישואי קטינות - גיל הגיוס המינימלי לצה"ל. אז מתי זה בסדר להילחם ולמות עבור האדמה שנולדת עליה? שאלה טובה. האדמה לא השתנתה אבל גיל הגיוס כן, וכשהעולם דרש "18 ומעלה", אנחנו ענינו "אמן".
בשנת 2004 תוקן חוק שירות הביטחון כך שלא יגויס מי שטרם מלאו לו 18 שנה. התיקון נועד להתאים את החוק הישראלי לשתי אמנות בינלאומיות: הראשונה היא נספח לאמנת זכויות הילד בעניין מעורבות ילדים בסכסוך מזוין, הקובע כי הגיל המזערי לגיוס חובה לכוחות לוחמים ולהשתתפות בפעילות לחימה הוא גיל 18. השנייה היא אמנה מס' 182 של ארגון העבודה הבינלאומי, הקובעת כי גיוס חובה של מי שטרם מלאו לו 18 שנים לשם השתתפות בסכסוך מזוין הוא אחת הצורות החמורות ביותר של עבודת ילדים.
אבל לפני שהוכרזה כ"צורה חמורה של עבודה", השתתפות ילדים ונוער בלחימה הייתה מקובלת לאורך כל ההיסטוריה. הם לקחו חלק במלחמות עצמאות של מדינות רבות, במלחמות גרילה, במלחמות אזרחים ובטרור. בלבנון, בדרום אמריקה, באפריקה, באיראן ובמקומות אחרים ראו בילדים תוספת מבורכת לכוח הלחימה הודות לזריזותם, לנכונות לקבל על עצמם תפקידים מסוכנים (בין היתר משום שאינם מודעים לגודל הסכנה) ולעובדה כי הם מעוררים פחות חשד. גם ישראל בראשית דרכה שלחה ילדים אל הקרב. לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה גייס ארגון ההגנה מאות ילדים בני 12. הם עסקו בעיקר בגניבת תחמושת מהחיילים הבריטים, בהגנה אזרחית ובעזרה בבתי חולים. הגדולים יותר (בני ה-15 ומעלה) עסקו בשמירה על המוצבים, ואילו הבוגרים ממש (בני ה-17 ומעלה) כבר הצטרפו לחיל השדה של ארגון ההגנה. יחד עם זאת, ההקפדה על הגילים הייתה רופפת למדי, וצעיר הנופלים במלחמה הוא נסים גיני ז"ל, ילד בן עשר ששימש תצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע היהודי, ונורה בעת מילוי תפקידו.
כיום כמעט בכל המדינות בעולם גיל הגיוס המינימלי הוא 18, אך בחלקן ניתן להתנדב לצבא כבר בגיל 16 או 17 באישור ההורים. יוצאות דופן הן מרוקו, שבה גיל הגיוס הוא 20, ופקיסטן - שכל קשר בינה לבין זכויות ילדים הוא מקרי בהחלט, והיא מאפשרת גיוס לצבא כבר בגיל 13. באזורים מסוימים שבהם עדיין מתקיימת לחימה ממושכת, גיל הגיוס הרשמי אומנם קיים אך זוכה להתעלמות מוחלטת, וילדים בני עשר עם רובים הם, למרבה הצער, עדיין מחזה שכיח.
גם בארה"ב ילדים עם רובים הם מחזה שכיח. שם הם לא בני עשר אלא בני 18, ולא מתגייסים לצבא אלא יוצאים למסעות טבח מצמררים בבתי ספר. מתברר שאם מציבים כלי נשק על המדפים בסופרמרקטים, יהיה מי שבאמת יגיע איתם בסוף לקופה.
בחודש שעבר נכנס סלבדור ראמוס בן ה-18 לבית ספר בעיירה יובלדי, טקסס וירה למוות ב-19 ילדים בני 10-7. עשרה ימים קודם נכנס פייטון ג'נדרון בן ה-19 לסופרמרקט בעיר באפלו שבמדינת ניו יורק וגרם למותם של עשרה בני אדם. בנובמבר בשנה שעברה נכנס את'ן קרומבלי בן ה-15 עם אקדח לתיכון בעיר אוקספורד, מישיגן, ורצח ארבעה תלמידים. שלוש שנים קודם חזר ניקולס קרוז בן ה-19 לתיכון שממנו סולק בפארקלנד פרבר של העיר מיאמי, חמוש ברובה ובפצצות עשן, וירה לכל עבר. 17 בני אדם מתו, 14 מתוכם תלמידים. ב-2012 איבדו 26 אמריקנים את חייהם באירוע ירי המוני שביצע אדם לנזה בן ה-20 בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט. וכמובן, היה גם הטבח הזכור לשמצה בתיכון קולומביין שבקולורדו. התלמידים, אריק האריס בן ה-18 ודילן קלבולד בן ה-17, הרגו 12 תלמידים ומורה אחד.
זו רשימה ארוכה אך חלקית. אלו רק המקרים שנמצאים בקצה רצף האלימות, אלה שמגיעים בסופו של דבר לחדשות. בארה"ב מתגוררים 4.4% מאוכלוסיית העולם, אבל בתחומיה נמצאים 42% מכלי הנשק שבבעלות אזרחים בעולם. כמחצית מהאמריקנים גדלו בבית שהוחזק בו נשק. על פי נתוני האו"ם, ארה"ב מובילה את העולם המערבי בפער ניכר במספר הרציחות באמצעות נשק חם: פי שישה יותר מאשר בקנדה ופי 16 בהשוואה לגרמניה. וכן, יש לזה השלכות. בשנת 2020 כ-4,300 קטינים אמריקנים מתו מפגיעות ירי. לפי דוח שפורסם באפריל האחרון, ירי מכלי נשק (התאבדויות, מעשי רצח ותאונות) הוא כעת סיבת המוות הראשית של ילדים ובני נוער בארה"ב. איך זכתה אמריקה הגדולה בכבוד המפוקפק הזה? ובכן, הקלות שבה ניתן להשיג כלי נשק בארה"ב היא בלתי נסבלת, ויוצאת דופן בהשוואה לשאר מדינות העולם.
חוקי הנשק בארצות הברית מבוססים על התיקון השני לחוקה, המגן על הזכות של תושבי ארה"ב לשאת נשק. מהתיקון הזה נגזרו חוקים פדרליים על נשיאת נשק, רכישתו והעברתו, והם חלים על כל מדינות ארה"ב, אולם כל מדינה ביצעה לעצמה התאמות, ובפועל יש הבדלים גדולים בין מדינה למדינה. מגבלת הגיל כמעט בכל המדינות נעה בין 18 ל-21 בהתאם לסוג הנשק. עם זאת, במדינות רבות יש חריגות מהחוק שמאפשרות גם לקטינים להחזיק נשק חם - ועוד לא אמרנו מילה על האפשרות החוקית לרכוש ערכה להכנת נשק בבית, שתספק לכל ילד כועס בן 17 רובה מתפקד תוך חצי שעה של עבודה.
נראה כי הבעיה העיקרית של ארה"ב בכל הנוגע לנשק אינה מגבלת הגיל, שדומה לרוב למגבלות הגיל שמטילות יתר מדינות העולם, אלא העדרן של מגבלות אחרות והזמינות הבלתי נתפסת של רובים. חוקי הנשק בנבדה, למשל, כל כך לא מחמירים עד שבעלי כלי נשק במדינה כלל לא נדרשים להחזיק רישיון או לרשום את כלי הנשק, ואין כל הגבלה על מספר הרובים לאדם. במדינות שמחזיקות במגבלות נוקשות יחסית של רישוי נשק התרחשו פחות אירועי ירי.
בעלות על כלי נשק נמצאת בעלייה ברחבי אירופה, אם כי היא עדיין רחוקה מאוד מתפוצת כלי הנשק בארה"ב. במרבית מדינות אירופה מגבלת הגיל היא 18, אולם רישיונות נשק מחייבים בדיקות רקע יסודיות, אימונים מתועדים במטווחים, מבחני תיאוריה ואישורים רפואיים. בלגיה לדוגמה הידקה מאוד את הפיקוח: בלגי שרוצה רישיון להחזקת נשק חייב לעבור כמעט שנה של אימונים ומבחני תיאוריה, בתוספת בדיקות פסיכולוגיות.
באוסטרליה חייבים להוציא רישיון נשק שמחירו 100 דולר לשנתיים, וכדי להימצא זכאים לו יש להגיש מסמך המותנה בהתנהגות טובה, לספק הסבר מתקבל על הדעת לצורך ברישיון ("מתחשק לי" או "הגנה עצמית" לא נחשבים להסברים הגיוניים) ולעבור קורס אימון.
בישראל חוקי הנשק קשוחים יחסית. מגבלת הגיל היא 21. אדם צריך להוכיח עילה ראויה, דרגה ביטחונית מתאימה, עברית סבירה, מקצוע הכרוך בנשיאת מזומנים או חפצי ערך רבים וכדומה. נחוצות גם חוות דעת של משרד הבריאות (רקע פסיכיאטרי תקין) וחפות מכל עבירה פלילית. הליך האישור מלווה בעלויות כספיות - אחת לשלוש שנים צריך לחדש את הרישיון תמורת כ-700 שקל, לא כולל עלות הנשק.
לא משנה כמה מתים הם סופרים מדי יום, האמריקנים עקשנים ודי עקביים בכל הנוגע לזכותם להחזיק בנשק. הם הרבה פחות עקביים בכל הנוגע לחוקי האלכוהול שלהם.
המושג של גיל השתייה החוקי מתייחס לגיל שבו אדם רשאי לשתות אלכוהול או לקנות אלכוהול. לאחר ביטול חוק היובש ב-1933, הגיל המינימלי לשתייה בארצות הברית השתלב עם גיל ההצבעה ועמד על 21, תחת הטיעון ההגיוני: אם אתה מבוגר מספיק כדי להצביע, אתה מבוגר מספיק כדי לשתות. הטיעון הזה החזיק עד 1971, כשהקונגרס הוריד את גיל ההצבעה ל-18 בתגובה לזעם על גיוסם של אלפי גברים בני 21-18 למלחמת וייטנאם, כי איך אפשר לשלוח גברים להילחם אבל למנוע מהם להצביע? מדינות ארה"ב החלו להוריד את גיל השתייה ל-18 בזו אחר זו, על מנת שגיל השתייה, גיל ההצבעה וגיל הגיוס יחפפו זה לזה. זה עבד עד שנת 1984, שבה הקונגרס העביר חוק שחייב את כל המדינות להעלות שוב את גיל השתייה ל-21 או להסתכן בקיצוץ של 10% מכספי מימון הכבישים הפדרליים שלהן. הסיבה הרשמית להעלאה הייתה התפתחות תרבות מסוכנת של שתייה ונהיגה של בני נוער. כך קרה שחוקי השתייה של ארה"ב מציירים תמונת מצב אבסורדית: זאטוט בן 18 יכול להחזיק ב-30 רובים, אבל אם מתחשק לו לקנות בירה, הוא ייאלץ להמתין עד שיימלאו לו 21 שנים.
בנוסף, החוק מעמיד את ארצות הברית בסתירה עם שאר העולם המערבי, שמאפשר לבני 18 לקנות משקאות חריפים. חלק מהמדינות מאפשרות את הקנייה בגיל צעיר יותר אם מדובר במשקה בעל שיעור אלכוהול נמוך. בגרמניה, אוסטריה ודנמרק, לדוגמה, מותר לקנות בירה ויין כבר בגיל 16, ומי שחפץ בוודקה או בוויסקי ימתין לגיל 18.
במדינות אפריקה הגיל המינימלי לרכישת אלכוהול הוא 18, למעט 21 בקמרון ובמרכז אפריקה, 20 בבנין ו-16 בגמביה. במדינות יבשת אמריקה (לא כולל ארה"ב) הגיל המינימלי נע בין 16 ל-20. במדינות יבשת אסיה המצב מורכב יותר: בערב הסעודית, בברוניי, בתימן, באפגניסטן ובפקיסטן צריכת אלכוהול אסורה על כולם ובכל גיל; במדינות מוסלמיות אחרות מותר רק ללא-מוסלמים לשתות. ביתר המדינות הגיל המינימלי נע בין 18 ל-21. ואיפה ישראל? אתם כבר יודעים. בגיל 18 תקבלו אישור לרוקן את הבר, יחד עם זימון חגיגי לבקו"ם.
יש לשים לב להבדל בין הגיל שבו מותר לקנות שתייה אלכוהולית לבין הגיל שבו מותר לשתות אותה. ברוב המדינות אין בכלל הגבלת גיל על השתייה עצמה, ואם יש, היא זהה לגיל הרכישה. המדינה היחידה בעולם שבה יש הגבלת גיל קבועה בחוק לשתיית אלכוהול שלא במרחב הציבורי היא בריטניה, והגיל הזה הוא, תחזיקו חזק, חמש שנים. בהחלט יכול להיות שהנתון הזה מצדיק את תדמיתה של בריטניה כאומה השיכורה בתבל. מה שכן, אם הילד בן החמש ירצה לעשן סיגריה ליד כוסית הוויסקי שלו, הוא ייאלץ להמתין 11 שנה, כי גיל העישון החוקי בממלכה עומד על 16 שנה וגיל רכישת הטבק על 18. לפחות זה.
עישון סיגריות מקובל במחוזותינו כבר מאות שנים. המנהג המפוקפק, שהתחיל כטקס מסורתי של האינדיאנים בצפון אמריקה, הגיע לספרד בעזרת כריסטופר קולומבוס והפך לנפוץ במדינה תוך זמן קצר. מספרד הוא התפשט ליתר מדינות אירופה, אולם ארה"ב הייתה הראשונה לגלות את הפוטנציאל הכלכלי. בשנת 1612 חוואים מווירג'יניה החלו לגדל טבק ולייצא אותו לבריטניה. מהר מאוד הפך הטבק לאחד הגידולים החשובים והרווחיים ביותר באזור. כ-150 שנה אחר כך החלה ארה"ב לייצא טבק לכל מדינה שאי פעם שמעתם את שמה. עברו המון שנים עד שהעולם גילה שבתעשייה שמגלגלת מיליונים טמונים גם נזקים בריאותיים ניכרים.
המדינה הראשונה שהביעה התנגדות עזה לעישון הייתה גרמניה הנאצית. היטלר הקים סוכנות ממשלתית לחקר נזקי הטבק, הורה למפלגתו להרבות במסעות תעמולה נגד עישון וחוקק חוקים נגד עישון במקומות ציבוריים כמו אוניברסיטאות, בסיסים צבאיים, בתי חולים ומשרדי הדואר. זו הייתה החקיקה הראשונה בעולם בתחום, עוד לפני שנמצאו הוכחות מדעיות חותכות לכך שעישון מסוכן לבריאות.
עם כל הכבוד למאבק של היטלר וחבריו בעישון, המדינה שהביאה לעולם את ההתנגדות העזה ביותר לסיגריות היא בדיוק אותה המדינה שהפיצה אותן לכל עבר. ארה"ב הייתה הראשונה להגביל מעשנים במקומות ציבוריים, והיא גררה אחריה מדינות רבות. אחרי שבמשך עשרות שנים לא הייתה חקיקה פדרלית להגבלת גיל העישון, וזו השתנתה ממדינה למדינה, התקבל בדצמבר 2019 החוק הפדרלי "טבק 21". החוק, כשמו כן הוא, העלה את גיל הרכישה של כל מוצרי הטבק, כולל סיגריות אלקטרוניות, לגיל 21 בכל רחבי ארה"ב.
כיום, למעט כמה מדינות שהשמועה על נזקי העישון טרם הגיעה אליהן (קמרון, גמביה, לסוטו, מלאווי, קונגו, סומליה, דרום סודאן, תימן ואפילו מרוקו) והן מתירות לרכוש סיגריות בכל גיל, ברוב המדינות בעולם מכירת מוצרי טבק לנערים מתחת לגיל 18 אינה חוקית. חלק מהמדינות כמו ליכטנשטיין ובנגלדש מקילות יותר, וניתן לקנות בהן סיגריות כבר בגיל 16. בישראל האיסור על מכירת טבק לקטינים נכנס לתוקפו ב-2004, אחרי עשרות שנים שבהן גם ילדים בני עשר רכשו סיגריות בקיוסקים. המדינה היחידה בעולם שאוסרת על מכירת טבק לכל אחד ובכל גיל היא טורקמניסטן, מה שהוריד את שיעור המעשנים במדינה במידה ניכרת. מצד אחד, יכול להיות שהם הבינו שם משהו שיתר המדינות טרם הבינו. מצד שני, מדובר במדינה שבמשך שנים אסרה באופן גורף על גידול זקנים ועל האזנה לאופרה, אז לא בטוח שכדאי ללמוד ממנה משהו.
העולם עבר כברת דרך ארוכה בכל הנוגע להכרה בזכויות ילדים, ובחלק מהמדינות הדרך עוד ארוכה. התובנה כי בגיל צעיר אין לאדם את הכישורים הפיזיים או המנטליים לביצוע משימה או את ההבנה של ההשלכות העתידיות שלה הובילה למגבלות גיל בתחומים רבים: מנהיגה ועד להימורים, מכניסה למועדון ועד להתמודדות בבחירות, מצפייה בסרטים ועד לנסיעה לבד במעלית. בהגבלות הגיל הללו טמון הניסיון להגן על צעירים אך גם פטרונות כלפיהם, שנתפסת פעמים רבות כשרירותית ונטולת היגיון.
אבל מהי החלופה להגבלת גיל? ברור שבכל מגבלת גיל תמיד יהיה משהו שרירותי, כי גיל כשלעצמו משקף משהו שרירותי. הרי אין באמת הבדל מהותי ביכולות בין נער בן 17 לנער בן 18, ומן הסתם יש בני 21 בוגרים ואחראיים ויש בני 21 ילדותיים ונטולי שיקול דעת.
מגבלות גיל מתייחסות תמיד למכנה המשותף הרחב ביותר של אותה קבוצת גיל, פשוט כי אין אפשרות אחרת. כשמטילים מגבלה כלשהי על אוכלוסייה שלמה במטרה להגן עליה, תמיד יהיו אינדיבידואלים שלא זקוקים להגנה הזו, אבל בלתי אפשרי לבדוק כל אינדיבידואל לגופו.
יותר מכל, מגבלות גיל מבוססות על התרבות, הדת, הכלכלה והמדע במדינה שקבעה אותן. הן משקפות את תפיסת העולם העכשווית בה, והן יכולות להשתנות אם וכאשר היא תשתנה.
