רגע לפני חגיגות יום האישה, אלו "החיים עצמם": יום האישה הבינלאומי יצוין השבוע ברחבי העולם, כשבישראל הפערים בין גברים ונשים מוסיפים להיות גדולים. "לנשים בארץ עדיין אין שוויון זכויות מלא", אומרת הדס דניאלי ילין, מנכ"לית שדולת הנשים, "רק בשנה האחרונה קיבלנו כ-1,400 פניות לקו הפתוח שלנו בנושא זכויות נשים בשוק עבודה, וזו עלייה משמעותית. האפליה נוכחת במרחב הציבורי: נשים שלא העלו לאוטובוס או לאמבולנס בגלל לבוש 'לא צנוע', אישה שהתבקשה לעבור קרון ברכבת בגלל שהיא אישה".
לדברי ילין, לצד האפליה נשים מתמודדות גם עם חוסר ביטחון במרחב הציבורי. "ארבע נשים נרצחו מתחילת שנה. 22 נרצחו בשנה שעברה. האלימות כלפי נשים הפכה למגפה. לצד זאת, קמה כאן ממשלה שמאיימת גם היא על הזכויות שלנו. ממשלה עם גורמים שמרנים וקיצוניים שרוצים להחזיר אותנו אחורה. ממשלה שמקדמת חקיקה להחליש את מערכת המשפט, שתמיד הייתה שם להגן עלינו".
עו"ד מיטל שפירא, היועצת המשפטית של הלובי למלחמה באלימות מינית, הוסיפה ש"המרחב הציבורי הוא מקום לא מוגן עבור נשים. עבור נפגעות אלימות מינית הוא אזור מופקר לחלוטין, שבו פועלים הפוגעים כמעט באין מפריע. בעבירות מין חמורות יש מעט מאוד מעצרים, שנגמרים במספר נמוך של הרשעות עם עונשים מגוחכים. העבירות שנמצאות בקצה השני, הטרדה מינית למשל, כמעט לא נתפסות ככאלה".
לאורך השנים אכן נרשם שיפור וצומצמו הפערים בין גברים ונשים, אולם יש עדיין הרבה עבודה בנושא. לפניכם דוגמאות מוחשיות לקשיים ולאתגרים שנשים רבות חוות באמצעות חמישה מונולוגים שמספרים על המכשולים ואי השוויון שהן נאלצות להתמודד איתם במרחב הציבורי רק מתוקף היותן נשים.
אפליה במקום העבודה
אושר אלימלך
אלימלך, בת 37, פוטרה מעבודתה – לא להאמין – רק משום שנכנסה להריון. "היום אני מטפלת רגשית בילדים ובנשים בטיפולי פוריות", היא מספרת. "בעבר עבדתי במשך שבעה חודשים כאשת חינוך ברשות מקומית. חוזה העבודה שם הוגדר לאורך שנת הלימודים. כשהוא הסתיים נחתם חוזה חדש לשנת הלימודים הבאה. המטרה היא לנתק את ההעסקה בזמן חופשת הקיץ. תמיד הרעיפו עליי מחמאות, אמרו שאני מקצועית, שהם שמחים שאני עובדת איתם ושהם זכו שאני חלק מהצוות. לקראת סוף אפריל המנהלת הישירה הודיעה לי שהחוזה שלי צפוי להתחדש ואמשיך איתם לשנת לימודים נוספת. בתחילת מאי קיבלתי מהרשות המקומית מכתב שבמסגרתו נשאלתי אם אני בהריון. הדרישה לדעת אם אני בהריון מיד עם היוודע לי על כך, רגע לפני חידוש חוזה, מעבר לחדירה לפרטיות - מהווה אפליה.
"ביום שבו קיבלתי את המכתב הודעתי למנהלת הישירה שאני בהריון מקדמי, בשלב שאפילו עדיין לא בדקתי דופק ורק בעלי ידע על כך. מרגע זה התחילה מסכת שהרגישה לי כהתעללות. הדביקו על דלת ביתי, ללא מעטפה, מכתב מהממונה על עבודת נשים בבקשה לפטר אותי. כולם ראו את המכתב, אפילו השכנה אמרה לי מזל טוב על ההריון. המנהלת הישירה הודתה בפניי שמפטרים אותי רק בגלל ההריון. לאחר שניהלנו הליך מול הממונה על עבודת נשים, המעסיקה התחייבה להמשיך להעסיק אותי, אבל בהמשך הפרה את ההתחייבות. בזמן שהייתי בשמירת הריון קיבלתי מכתב סיום העסקה. אני יודעת שהם ניסו להיפטר ממני על רקע ההריון. עברתי תקופה קשה, ידעתי שאף מעסיק לא יקבל אותי לעבודה כאשר אני בהריון".
מאבק באלימות במשפחה
ליאת
ליאת בת ה-38 מספרת ש"האלימות החלה כשהילד הראשון נולד. היא פסקה לתקופה ארוכה וחזרה בשנה וחצי האחרונות של הקשר. זה היה גיהנום. הייתי כבר עייפה, מוחלשת. כשהתחילה האלימות כלפי הילדים החלטתי לשים לזה סוף. נפרדנו אבל האלימות נמשכה חמש שנים לאחר מכן, אפילו הייתה הסלמה מסוימת. הוא הורחק מהבית אבל הפר את הצו אינספור פעמים. פעם אחת הוא אפילו תקף אותי בחצר בית הספר של הילדים.
"עשרה חודשים אחרי שהגשתי את התלונה הראשונה הגענו להסכם בבית משפט שאני קונה את החצי שלו של הבית, שנקנה בכלל בכספי הירושה שלי. בתמורה הוא לא היה צריך לשלם מזונות. כך קניתי את חירותי, או לפחות כך חשבתי. אלה ויתורים כלכליים מרחיקי לכת, אבל עשיתי את זה כדי לזכות בשקט. ההפרות של צווי ההרחקה המשיכו. אחרי שהגשתי יותר מ-20 תלונות במשטרה, מרביתן עם תיעוד מלא, הוחלט לאור הסיכון כלפי הילדים לשלוח אותנו למקלט לחצי שנה, ולדירת מסתור לשנה נוספת. נאלצנו לעבור לעיר אחרת, הילדים נאלצו להשתלב במסגרות חדשות ואני נאלצתי למצוא עבודה חדשה. זה להיות פליטה בתוך עמי. כששואלים אותי איך לא נגמר לי הכוח, אני אומרת שיש לי ילדים. אין לי את הפריווילגיה להפסיק להיאבק, מתוך הבנה שאף אחד לא מגן עלינו".
הדרה במרחב הציבורי
ציפי לביא
ציפי לביא נלחמת נגד הדרה במרחב הציבורי, אחרי שחוותה זאת בעצמה. "לאחרונה נסעתי באוטובוס במוצאי שבת מירושלים להפגנה בתל אביב עם הילד שלי", היא סיפרה, "והוא בחר לשבת בספסל הראשון מאחורי הנהג. התיישבנו שם. ואז הגיעו בחורים חרדים, חסידי גור, והתחילו להטריד אותי. כל אחד בנפרד ניסה לבקש ממני לקום ולעבור אחורה. הם השתמשו במילים לא נעימות כמו פרוצה.
"אני אם חד-הורית, גרושה. הייתי עם הבן שלי גם בביתר עילית באירוע עם ג'ימבורי ופעילויות לילדים. כשהגענו לשם התברר לנו שהתחיל הזמן של הבנים, ואמרו לי שאני לא יכולה להיכנס. שאלתי איך הבן שלי ייכנס, הוא ילד קטן, לא אשלח אותו לבד. אמרו לי למצוא מישהו שיילך איתו. זה מכעיס, אנשים משתמשים בדת כדי להתנהג לא בסדר עם אחרים. בסופו של דבר הפרדה מגדרית מגיעה על חשבון נשים. אם למשל מפרידים אירוע, בדרך כלל לא יטרחו לשים מחיצה לכל האורך, אלא ישימו את הנשים ביציע ואת הגברים באולם. אם יש הדרת נשים בכנסת, יש הדרת נשים במרחב. זה הולך יחד. זו דוגמה למה שהולך בעולם שלנו, שבו בעצם נשים, בהגדרה, במידה מסוימת שוות פחות, יכולות פחות ומוגבלות יותר".
פערים במגזר הערבי
רנא עוודה מחארב
לפני שש שנים התמודדתי עם שילוב בין אמהות וקריירה", רנא בת ה-38 מספרת. "היו לי אז שני ילדים, היום יש לי שלושה. עבדתי במשרה מלאה והגעתי למצב שאני קורסת פיזית, שאני לא מצליחה לשלב בין שני העולמות. בחברה הערבית הטיפול בבית ובילדים נותר עדיין על האישה. מבחינה כלכלית משפחה כיום כמעט לא יכולה להתקיים כשרק הגבר עובד, אז יותר ויותר נשים יוצאות לעבוד ומכלכלות את הבית. אבל החלוקה בתוך הבתים לא השתנתה – הנטל עדיין על האישה. לא משנה שגם אחוז הנשים הערביות שיוצאות ללימודים אקדמיים הוא יותר גבוה מגברים, יש ציפייה שהאישה תוביל את כל מה שקשור לבית ולילדים.
"ההרגשה היא שנשים ערביות סובלות מאפליה כפולה: אפליה לאומית כערביות, ואפליה מגדרית כנשים. מהמקום הזה הקמתי לפני שש שנים את 'אומניה', עמותה שמטרתה לקדם העצמה של נשים ערביות. אסור לוותר. אם רוצים לעשות שינוי, אנחנו נוביל אותו בעצמנו, גם כנשים וגם כערביות. זה המוטו שלנו. אבל יותר קשה לקדם שינויים בהיעדר ייצוג של ערבים וערביות בממשלה. כל מי שנמצא במוקדי הכוח הפוליטיים רוצה לקדם את האינטרס של האוכלוסייה שלו".
התמודדות עם פגיעה מינית
סיוון רימון
"נפגעתי מינית כשהייתי בת תשע", סיפרה סיוון, היום בת 38. "זה נעשה על ידי קרוב משפחה. ההתמודדות עם האירוע נוכחת בכל דבר, גם עכשיו. המודעות לנושא גברה בשנים האחרונות, אבל זה לא מספיק. בחרתי לא ללכת להליך משפטי מחוסר אמון במערכת המשפט. בשביל מה לעבור את כל הגיהנום הזה.
"אני מתמודדת עד היום עם קשיים במרחב הציבורי. למקומות צפופים, כמו הפגנות, אני לא מעזה להגיע. כל מה שקשור לרפואה בעייתי מבחינתי. יש מקרים שבאופן מודע אני נמנעת מטיפול רפואי כי אני פשוט לא מסוגלת. הייתי למשל צריכה לגשת לרופא שיניים, ועשיתי הכול כדי להתחמק מזה. המערכות בישראל עוד צריכות להשתפר. ברגישות, בהנגשת מענים. יש עוד כל כך הרבה עבודה בלהסביר איך לגשת לנפגעות. צריך לכוון את המערכת לצרכים שלנו. זה קורה, אבל לא מספיק. יש לי מזל שאני אישה מאוד חזקה. אם הייתי פחות, לא הייתי שורדת את זה".
