הביקור של הנשיא ג'ו ביידן בארץ לא קידם דבר. לעומת זאת ישראל דווקא החמיצה נושא אחד שניתן היה לקדמו: האיום הצבאי המשמעותי ביותר כלפינו עכשיו - מצד חיזבאללה. הארגון פיתח יכולת מרשימה והוא מוכן לפתוח במלחמה בכל רגע. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מבין שבכדי לזכות בלגיטימציה לבנונית הוא לא יכול לפעול בגלוי רק למען אינטרסים איראניים - הוא חייב עילה לבנונית פטריוטית.
כבר לפני כחמש שנים מצא חיזבאללה עילה, שלה הוא קורא "שוד אוצרות הגז שישראל מבצעת במים הכלכליים של לבנון". במקביל, מתנהל בעצלתיים זה שנים רבות מו"מ ישראלי-לבנוני על הגבול הימי בין המדינות. הפער האמיתי הוא זניח. לכאורה כדאי מאוד ללבנון להגיע לגבול מוסכם, שכן הדבר יאפשר לה להפיק גז שנמצא בכמויות גדולות מול חופיה. הדבר לא קורה כי חיזבאללה מונע הסכם כזה.
חיזבאללה חייב לתחזק את המחלוקת כדי להשאיר בידיו את התירוץ "הלאומי" לפתיחת מלחמה נגד ישראל. אלא שחיזבאללה איננו (רק) ארגון טרור: הוא תנועה פוליטית-עממית, שרגישה כיום, יותר מאי פעם, למעמדה הציבורי בלבנון.
זה מחזיר אותנו לביקור ביידן. ניתן וצריך היה לשכנע אותו לפנות פומבית לנשיא לבנון ולעם הלבנוני ולומר כך: "ארה"ב אילצה את ישראל להסכים לקו הגבול הימי שאתם - לבנון - הצעתם, ועכשיו אני מצפה מממשלת לבנון לחתום עם ישראל על הקו הזה. אם תעשו זאת תוכלו להתחיל להפיק גז לטובת האזרחים בלבנון. יותר מכך, אני, נשיא ארה"ב, אשפיע על חברות אמריקניות לבצע עבורכם את הקידוחים. אבל אם תסרבו - אני אמנע מכם כל סיוע של המערב" (לרבות של קרן המטבע הבינלאומית).
אמירה פומבית כזו מצד נשיא ארה"ב - שמבטיחה שגשוג מחד, ושבר כלכלי מאידך - הייתה מאלצת את חיזבאללה להפסיק את איומיו על ממשלת לבנון. אמירה זו הייתה מביאה לסימון מוסכם של הגבול הימי ומושכת מתחת רגלי נסראללה את השטיח הפרסי שהוא אורג זה שנים.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןאכן, נסראללה לא מעוניין במלחמה עכשיו, אבל הוא אדם שאוהב לשחק באש. הוא גם לא רצה במלחמה ב-2006, אבל הצית אותה בכל זאת. קל היה לדעתי לשכנע את ביידן לצאת בהצהרה כזו, שכן לא רק שהיא תואמת את האינטרס האמריקני: היא גם תואמת את האינטרס של סעודיה שאליה הוא טס. יותר מכך, כל פגיעה בחיזבאללה היא פגיעה בפטרון שלה איראן - ואם אפשר להשיג זאת ללא ירייה של כדור אחד, אז כדאי.
ישנן שלוש גישות שונות ביחס לפגישות רמות דרג עם מנהיגים זרים: האחת - להישאר באזור הנוחות ולדבר רק על "ערכים משותפים". הגישה השנייה היא לדקלם את העמדות הישראליות הידועות, ואז הצד השני מדקלם את עמדותיו (הסכם הגרעין עם איראן, הנושא הפלסטיני) ושום הישג לא נוצר. הגישה השלישית והנכונה - להגדיר מראש תוצאות קונקרטיות רצויות ואפשריות, לחתור להשגתן בעזרת הצגה עמוקה ולוותר על דיבורים מיותרים של שתי הגישות הקודמות. זה כנראה לא קרה בנושא הלבנוני, וחבל.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
