ב-6 באוקטובר 1973, היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, אבנר לנדאו היה מפקד פלוגה בחטיבה 188. יחד עם לוחמיו הוא היה ברמת הגולן, ודקות ספורות לפני שהחלו ההפגזות הסוריות הוא הוקפץ לעמדות הקרב. חמישים שנה אחרי אותם קרבות, שבאחד מהם גם נפצע קשה, הוא פתח לראשונה את תיק המ"פ, וחזר אל הזיכרונות מהמלחמה.
"הופתענו מאוד שהולכת להיות מלחמה"
בקצה העליון והנידח של ארון בגדים בחדר הארונות של משפחת לנדאו בקריית חיים שבחיפה יושב תיק המ"פ. תיק צד קטן בצבע חאקי, ועליו כתמי דם קרוש וריח חזק של מלחמה ואבק. "התיק הוא סוג של קפסולת זמן ממלחמת יום הכיפורים, וכבר שנים שהוא שוכב אצלי בבוידעם ואשתי שואלת 'למה אתה לא פותח את התיק הזה?'".
ברגע שהתיק נפתח, גם הזיכרונות צפים מאליהם. "המלחמה תפסה אותי עם הפלוגה באזור מרום גולן. שבע דקות לפני השעה 14:00 ראינו את המטוסים תוקפים ונכנסו לעמדות. הופתענו מאוד שהולכת להיות מלחמה. קרב הבלימה החל ונמשך חמישה ימים, למזלנו היו לנו רק שני הרוגים".
9 צפייה בגלריה
לנדאו (במרכז) עם חיילים וקצינים נוספים. "הופתענו מאוד שהולכת להיות מלחמה"
(צילום: אסף קמר)
לנדאו היה משוכנע שמדובר ביום קרב בודד. כדי שהמח"ט "לא יוריד לו את הראש" הוא הורה לפלוגה להניח צמיגים על הכביש כשהם עולים לעמדות, בשביל לא לפגוע בכביש. כמה שעות אחר כך, בזמן הפגזה כבדה, ולאחר שהגיעו הדיווחים מהחזית הדרומית, הבין מ"פ השריון שמדובר בקרב שונה לחלוטין.
"לאחר היום הראשון של המלחמה, וכיבוש החרמון על ידי הקומנדו הסורי, קציני תצפית סורים ישבו שם וטיווחו עלינו אש נוראה. לפעמים אגד ארטילרי שלם ירה עלינו", שחזר לנדאו. "אבל מעולם לא סגרתי את המדף (דלת הטנק העליונה – א"ק). הייתי המפקד, אם הייתי סוגר לא הייתי רואה את הטנקים ולא הייתי יכול לשלוט עליהם".
ביום הרביעי למלחמה, בזמן שקרבות הבלימה עדיין מתנהלים, החליט לנדאו לסרב פקודה. "המג"ד שלח אותי לחלץ שני טנקים שנפגעו ונשארו בטח. אמרתי לו 'אנחנו נעשה את זה בעוד שעה, כשיאיר היום'. אז הוא שלח מחלקה אחרת, של גדעון ויילר. מכל המחלקה הזאת כמעט כולם הושמדו".
"קראתי את השטח וידעתי שאסור לי להיכנס לתוך המלכודת הזאת של הקומנדו הסורי. נכון, מצד אחד זאת אנרכיה, אבל מצד שני שמרתי על החיילים שלי, ואתה צריך למצוא את האיזון המתאים", הסביר לנדאו את החלטתו. "בדיעבד, 11 חיילים שלי נשארו בחיים ו-11 חיילים אחרים נהרגו".
9 צפייה בגלריה
לנדאו (במרכז) עם לוחמים על הטנק. "ידעתי שאסור לי להיכנס לתוך המלכודת של הקומנדו הסורי"
(צילום: אסף קמר)
יום לאחר מכן נכנסו לוחמי החטיבה אל המובלעת במטרה לשנות את הכיוון – מבלימה להתקפה. יומיים לאחר מכן, במהלך הקרב על תל א-שאמס, נפגע לנדאו. "חטפנו טילי סאגר והתחילה מהומת אלוהים. המפקד נהרג, ואני איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים כשתיק המ"פ על המיטה שלי".
"ברגע שמתחילה המלחמה כולם מבולבלים"
לנדאו פותח את התיק ומוציא ממנו מפה אותנטית שמציגה את היערכות האויב הסורי ברמת הגולן. השקף נוצר שלושה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה, אבל עדיין אפשר לקרוא בקלות את הסימונים בטוש האדום על הניילון.
"אני זוכר שהבחורה מהמודיעין העתיקה לנו את השקף בחטיבה וכולו היה בצבע אדום", סיפר לנדאו. "היא אמרה לי שהיא חושבת שתהיה מלחמה, ואני אמרתי לה שקיבלנו פקודות והיא טועה".
לצד שקף האויב נמצאת גם מפה טופוגרפית של צפון רמת הגולן. במבט חטוף במפה העתיקה אפשר לזהות כתם דם קרוש וסמיך מסמן באופן מקרי את המיקום המדויק של הקרב האחרון שבו השתתף לנדאו. צירוף המקרים הזה מפתיע גם אותו, "ממש מוזר, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה".
לנדאו ממשיך לחפש בתוך התיק ומוציא משם "דף קשר" מפלסטיק עם אוסף מלבנים שמכילים אותיות ומספרים, נייר A4 מצהיב מיושן שמכיל כינויים ושמות קוד למילות דיווח קלאסיות, ומסמך שמכיל שמות קוד ארכאיים שמבוססים על פירות. כניסה לכוננות הייתה "בננה", ואילו חזרה לשגרה הייתה "גויאבה".
"במקום חייל אומרים 'גפרורים', כביש הוא 'שחור', אבל אף אחד לא דיבר ככה במלחמה, כולם צרחו בקשר והשתמשו בשמות פרטיים. למשל, הקוד לאש ארטילרית מדויקת היה 'נדנדה', אבל כמובן שלא דיווחתי 'נדנדה', אלא צעקתי בקשר שיורים עלינו", שחזר לנדאו. "כולם דיברו חופשי בקשר, ואני חושב שזה מאוד עזר לאויב לאתר אותנו ולפגוע בנו".
9 צפייה בגלריה
דף קודים לצד ספר תהילים ותחבושת אישיות. "אף אחד לא דיבר ככה במלחמה, צרחו בקשר והשתמשו בשמות פרטיים"
(צילום: אסף קמר)
הוא חוזר אל התיק ומוציא משם זוג משקפיים מאובקים. לנדאו לא הצליח להתאפק, ומיד מדד אותם. "לא להאמין, הם מלאי אבק מלחמה". הוא ממשיך עוד קצת ומוציא ספר תהילים זעיר וקרוע. "אני לא אדם מאמין, אבל אני מאוד מכבד את זה. הרב שניאור הביא לי את הספר כשבוע לפני תחילת המלחמה ואני יצאתי איתו לקרב".
בתיק נמצא גם מצפן פריזמה, שנחשב יוקרתי בזמנו, והשתמר במצב מצוין. לאחר ניקיון האבק, אפשר לראות עליו סימון זרחני לעבודה בחשיכה מוחלטת. "באופן אישי לא נגעתי במצפן הזה כל המלחמה. אני לא הכי טוב בניווט, ובמהלך הקרבות שאלתי לא פעם אנשים מסביבי איפה אנחנו על המפה".
"היום כבר מותר לבכות"
הפריט האחרון שיצא מהתיק הוא היומן האישי שכתב לנדאו אחרי שנפצע, וגולל בו את קורות המלחמה. "אשתי עבדה אז בחברת מקורות והביאה לי יומן שלהם. בבית החולים כתבתי קצת כדי לזכור את כל מה שקרה".
לנדאו פתח את דפי היומן המצהיבים בהתרגשות, והחל לקרוא מספר שורות: "10 באוקטובר, כוח יוסי בן חנן (שפיקד על גדוד 53 בזמן הלחימה – א"ק). אני מוביל את הפלוגה ואת כל הכוח ושני טנקי נוכרי שאמורים לפוצץ מוקשים. אני פורץ קדימה ועולה על מוקש, ומיד עובר עם שאריות הצוות לטנק אחר, ואנחנו ממשיכים להילחם. יגאל רובינשטיין הטוב נהרג, עמנואל נוסע לחלץ את הגופה. אני עולה עם יוסי בן חנן לתצפית, וכאן נפגע הטנק של שרגא איבלר, שנהרג כמה ימים לאחר היום שבו היה אמור להתחתן".
אחרי השורה הזאת לנדאו לא הצליח להמשיך להקריא מהיומן. התיאור הפלסטי של הלחימה הקשה, הכאב והשכול העלו דמעות בעיניו. "אני זוכר שברגע הזה הלב שלי נשבר. כמה חודשים אחרי המלחמה חזרתי לביקור בגדוד וראיתי את ההזמנה לחתונה של שרגא על השולחן שלי".
"היום כבר מותר לבכות, במהלך הלחימה החיים ממשיכים כרגיל. אני הייתי חייב לנהל את הפלוגה שלי ולהמשיך לתת פקודות", סיפר לנדאו. "חמישים שנה לא דיברתי על המלחמה ההיא. הקמתי משפחה בישראל, ויש לי ילדים ונכדים, ומעולם לא סיפרתי לאף אחד על כל מה שקרה שם. פתאום עכשיו זה בוער בי".
