"מי ששרד את השואה והצליח לבנות חיים הוא סמל ודוגמה עבור שורדי הנובה לבחירה בחיים". זה המסר ששמעו אמש (ד') עשרות שורדי מסיבת הטבע ברעים – שחוו על בשרם את זוועות הטבח ב-7 באוקטובר, הקשה ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – במהלך ערב מיוחד שבו קיבלו תמיכה וחיזוק מניצולי שואה.
"שידרה אופטימיות": שורדי השואה חיזקו את שורדי הנובה
(צילום: עידו ארז )
באירוע "זיכרון בסלון" על גדת האגם בפארק בדרום תל אביב, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיצוין בשבוע הבא, נערכו שלושה מעגלי שיח בין שורדי הנובה לשורדי השואה. בכל מעגל שיח ישבה שורדת שואה שסיפרה את סיפורה לשורדי הנובה שישבו מסביב, תוך העברת המסר שהן-הן העדות החיה לכך שניתן "לבחור בחיים".
באחד ממעגלי השיח ישבה שרה ג'קסון, בת 88 מקיבוץ סעד, אמא ל-7 ילדים, סבתא לנכדים וגם סבתא רבתא לנינים. לידה ישבה ללה לוי, בת 27 מתל אביב, שאחזה בידה והביטה בה במבט מעריץ ואוהב. "היא הצילה את חיינו, האישה המדהימה הזאת, כשברחנו מהנובה והסתתרנו בממ"ד בבית שלה בקיבוץ סעד עד שלוש וחצי".
10 צפייה בגלריה
שרה ג'קסון וללה לוי, שהיא ועוד 4 צעירים אחרים ברחו לביתה בקיבוץ סעד ב-7 באוקטובר
(צילום: עידו ארז)
שרה נראתה נבוכה מעט מהמחמאות שהרעיפה עליה ללה. הצעירה וארבעה מחבריה הגיעו לבית של שרה בבוקר הטבח – ונכנסו לממ"ד, תוך שזו מדברת איתם ומנסה להשרות בהם תחושת ביטחון – אחרי שנמלטו ממסיבת הנובה שהפכה לתופת עם מאות נרצחים, פצועים וגם חטופים.
שרה שחזרה במהלך המפגש את אותו בוקר בחג שמחת תורה: "התעוררתי מוקדם ללכת לבית הכנסת, ופתאום אזעקות צבע אדום אחת אחרי השנייה. אני יוצאת החוצה, ופתאום רואה חבורה של צעירים לפני שמספיקה לחשוב. ארבעה בנים וללה שנמלטו מהנובה, נכנסו לתוך הבית ונעלו את הדלת הקידמית, לקחו כורסה כבדה ודחפו לדלת.
"לא הבנתי, לא שמעתי על הנובה. נכנסנו לממ"ד. הם לקחו איתם סכינים מהמטבח וישבנו שם. הם היו מאוד נסערים. באיזשהו שלב ניסיתי לספר להם את הסיפור שלי, ששרדתי, אבל הם לא הקשיבו והנחתי להם. בשלוש וחצי יצאנו, הראתי להם את היציאה האחורית והם נמלטו וחזרו לבתיהם".
ללה סיפרה לחבריה במעגל השיח: "שרה היא עדות חיה שאפשר ללכת קדימה ולבחור בחיים". שרה הוסיפה: "אחרי כל מה שעברתי, אהבתי את החיים וזה מה שהצעתי להם – לאהוב את החיים ולא להיתקע שם בנובה".
דבורה וינשטיין, בת 88 מהרצליה, ישבה במעגל שיח אחר וסיפרה לשורדי הנובה שמטרת המפגש אינה "לבכות כמה היה רע וזוועה בטבח בנובה – אלא מבט קדימה, כדי לעבור לתקומה לעתיד". היא הוסיפה: "אמרתי לכל מי שבהלם, שישב במעגל ולא מדבר על מה שעבר, שיתחיל לדבר. שיקימו יד זיכרון. שכל מי שייוולד במדינה יידע את הדבר הזה. 'לעולם לא עוד'".
וינשטיין הביעה זעם על המחדל שאפשר את הטבח: "לא האמנתי שבמדינה שלי, הכי חזקה בעולם, קורה דבר כזה בנובה – אבל אני אומרת לכם, אנחנו חייבים להשתקם". היא קראה גם להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו: "להחליף את הראש שלא חושב שהוא אשם במה שקרה. להחליף אותם בדור צעיר שיעבוד בשבילנו", דרשה.
מיכל ליפמן, מנכ"לית שותפה ב"זיכרון בסלון", אמרה: "אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה יהיו נוכחים בכל סלון. שורדי השואה לאורך החצי שנה האחרונה הצליחו לחזק רבים מאיתנו. בשיתוף עמותת 'קהילת שבט הנובה' קיימנו היום מפגשים יחודיים בין שורדי הנובה לבין שורדי השואה. הסלון המיוחד הזה מתמקד כולו בתקומה. שורדי השואה הם ההוכחה המרגשת שגם מהמקומות הכי נמוכים אפשר לקום. שורדי השואה כאן כדי לתת תקווה וכוח להמשיך".
נעמה שמואלביץ, מנהלת עמותת קהילת הנובה, אמרה: "מאז האירוע אנחנו פועלים ביחד – משפחות של נרצחים ומשפחות של שורדים, מי שהיו מפיקים ומי שהיו חוגגים, כולנו יחד מתוך תחושת שליחות המשותפת לרוח קהילת הנובה על מנת לחזק ולתמוך. בתוך תקופה מורכבת זו חברנו ל'זיכרון בסלון'. מי ששרד את השואה והצליח לבנות חיים הוא סמל ודוגמה עבור שורדי הנובה לבחירה בחיים. אנו מאמינים ששורדי השואה שעברו את הנורא מכל יכולים לתת לשורדי הנובה פרספקטיבה אחרת וכוח".
במגפש השתתפו שלוש ניצולות שואה, ובהם כאמור שרה ג'קסון, שנולדה בפולין וכילדה קטנה ברחה עם משפחתה ממקום למקום והסתתרה אצל אנשים שסיכנו את חייהם ונתנו למשפחתה מסתור.
דבורה וינשטיין, שהשתתפה גם היא במפגש, נולדה בעיירה חוטיין באוקראינה הסובייטית לאם תופרת ואב שהיה נהג כרכרה. בקיץ 1941 נכבש אזור מגוריה של וינשטיין על ידי הגרמנים וכמה ימים קודם לכן גייסו לצבא האדום את כל הגברים, וכך גם את אביה. דבורה, אמה ואחותה גורשו מהעיירה והחלו לצעוד בתנאי מזג אוויר קשים. בכל עיירה שאליה הגיעו, צירפו אליהם יהודים נוספים למסע רגלי. על אף שהשיירה גדלה, רבים מהיהודים מתו מיריות, חולי, תשישות ורעב. השיירה נאלצה לחצות נהרות, לצעוד בשלג ובמסע של חצי שנה איבדה דבורה את אחותה. דבורה ואמה נאלצו לברוח ולנדוד ברחבי אירופה עד שלבסוף התאחדו עם אביהם, שנפצע בקרב על סטאלינגרד. לאחר ניסיונות רבים, בשנת 1948 הצליחה דבורה לעלות ארצה והוריה הצטרפו אליה בשנת 1951.
במפגש השתתפה גם חנה גפרית, שנולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. בסוף שנת 1941, כאשר הוקם גטו בעיירה, חנה ומשפחתה הורשו להתגורר מחוץ לגבולותיו, כיוון שאמה עבדה כתופרת עבור כוחות הכיבוש הגרמניים. חנה הועברה למשפחה פולנית אומנת, אך לאחר מספר ימים רצתה לחזור להוריה אשר הסתתרו בבור תפוחי אדמה. בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה למחנה ההשמדה טרבלינקה. שכנתם של המשפחה הצליחה לסייע לחנה ואמה להשיג תעודות מזויפות. אביה נאלץ להיפרד מהן, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. חנה ואמה הסתתרו בדירה בוורשה. לאחר תלאות ארוכות, בתום המלחמה חזרו חנה ואמה לעיירת מולדתם - שם גילו שהן השורדות היחידות מבני משפחתה. בינואר 1949 עלתה חנה ארצה ומאז היא מתגוררת בתל אביב.
