אחד הסמלים הבולטים לגבורת הלוחמים במלחמת העצמאות הם שלדי המשוריינים החלודים המוצבים לאורך כביש 1 בדרך לירושלים. גרוטאות הברזל המתפוררות, שהעבירו אספקה לירושלים הנצורה, הפכו למיתוס לאומי מאחד – שרידים מוחשיים למלחמת האין ברירה האכזרית, שבסופה הוקמה מדינת ישראל.
(צילום: ירון שרון, אריק מרמור וחגי דקל, עריכה וגרפיקה: תמר אברם)
במהלך השנים נעשו לא מעט שיפוצים בכביש לירושלים, והמשוריינים האותנטיים שהיו פזורים לאורך הדרך הועתקו ממקומם פעמים רבות. היום ניתן לראות שתי שיירות משוריינים בעליות לבירה.
אבל לאחרונה הגיעו למערכת ynet טענות שלפיהן המשוריינים שמקשטים כיום את הדרך לירושלים אינם הגרוטאות האותנטיות שהשתתפו במלחמת העצמאות, אלא שחזור מודרני. לכבוד יום העצמאות ה-74 יצאנו למסע בעקבות המשוריינים שעשו את הדרך לירושלים.
"בלי השיירות קשה לראות איך ירושלים הייתה מחזיקה מעמד"
"תחילת מלחמת העצמאות, עוד אין מדינה, ויישובים יהודיים רבים נשארו מנותקים", סיפר פרופסור מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי מאוניברסיטת חיפה, ראש מוסד הרצל לחקר הציונות ובנו של פלמ"חניק ידוע. כבר שנים שהוא חוקר את התפתחות המיתוס של המשוריינים בדרך לירושלים.
"בלי השיירות קשה לראות איך ירושלים הייתה מחזיקה מעמד. זה חלק מהמיתוס והפולקלור הישראלי – יש את המשוריינים, יש את השיר של חיים גורי 'באב אל וואד', אבל את ההיסטוריה עצמה אנחנו פחות יודעים".
ערב קום המדינה חיו בירושלים כמאה אלף יהודים, ששרדו במהלך המצור על בסיס המזון והמים שהגיעו לעיר באמצעות שיירות. "כל הנושא של השיירות התחיל יום אחרי ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית וערבית", סיפר האלוף במיל' ולוחם הפלמ"ח עמוס חורב.
"הדרך לירושלים עברה דרך הכפרים הערביים של שער הגיא, ששלטו מלמעלה על הכביש וירו על השיירות כמו ברווזים במטווח", הוסיף. "בהתחלה לא היו משוריינים, נסענו עם משאיות ואוטובוסים, אבל שריינו את המנוע. אסור היה לנסוע עם נשק גלוי. הבריטים עשו חיפושים והנשק הוסתר בתוך המשאיות. היו גם פלמ"חניקיות שנשאו את הנשק מתחת לבגדים".
הבריטים אסרו על נשיאת נשק לשם הגנה על השיירות לירושלים, אך לא לקחו אחריות להגן על התושבים והשיירות בעצמם. "זה היה מצב מאוד קשה. בקטע הנסיעה משער הגיא עד לקריית ענבים נהרגו באותה תקופה כ-80 חיילים, אנשי פלמ"ח והגנה, זה היה מצב קשה באופן יוצא מהכלל".
"בשלבים הראשונים החיילים לנו אצל ההורים בירושלים, בבוקר לקחו סנדוויץ', באו ועלו על השיירה. בנות באו עם נשק מתחת לחזייה ונסעו באוטובוס אגד", סיפר חורב. "אם החיילים לא נפגעו בדרך, בתל אביב הם עלו על משאית שהביאה חלב לירושלים. הם היו חיילים, לא התנדבו לשיירות הם התנדבו לפלמ"ח ועשו מה שאמרו להם".
הסיבה שהמשוריינים לא נזרקו
אם זה היה תלוי בהנהגה של המדינה הצעירה, גרוטאות המשוריינים בדרך לירושלים היו עפות משם כבר מזמן. "אחרי שהסתיימה מלחמת השחרור יש צילומים של המשוריינים נדחקים הצידה כדי לפתוח את הדרך הצרה לירושלים", סיפר פרופ' עזריהו. "אבל אז התפרסם השיר המפורסם של חיים גורי שהפך אותם לקדושים. מאותו רגע כבר אי אפשר להיפטר מהם. הגרוטאות הפכו לשריד מקודש".
משנת 1950 הוקמו מספר ועדות כדי לדון בעתידם של המשוריינים. בין היתר עלה רעיון להקים מוזיאון במקום, אבל המוזיאון לא הוקם, המשוריינים נשארו במקומם, והזמן לא פעל לטובתם. "בשנת 1954 עיתונאי אמריקני חשב שמדובר במשאיות סיוע אמריקניות שנזרקו בצד הדרך. בן גוריון ראה בזה פיגוע תדמיתי והורה לסלק אותם". כמובן שהמשוריינים נשארו באותו המקום.
"בשנת 1958 לקחו אדריכל נוף ואנשי פלמ"ח, ויחד הם סידרו את המשוריינים בנקודות מסוימות לאורך הדרך. על הסלעים לצד הגרוטאות נוספו לוחות הסבר", תיאר פרופ' עזריהו. "הרעיון לא היה אנדרטה שאפשר להתקרב אליה, אלא לראות אותה תוך כדי נסיעה".
אבל השאלה המרכזית היא אם מדובר במשוריינים האמיתיים שנסעו לירושלים? פרופ' עזריהו לא מתחייב. "חלק מהמשוריינים לא שרדו את פגעי הזמן והוחלפו בשחזור של גרוטאות שירו עליהן וצבעו אותן. המשוריינים מסמלים את חגיגת הדרך הפתוחה, מזכירים את המחיר ששילמנו כדי שיהיה אפשר לנסוע בכביש. זה תהליך המוזיאליציה של המשוריינים".
השיירה המיתולוגית
כילד שגדל בישראל בשנות ה-70, אחד הזיכרונות המוקדמים שלי זה נסיעה איטית בדרך הישנה לירושלים והצצה מהירה מחלון הרכב על המשוריינים החלודים והמוזרים שהוריי התייחסו אליהם בחרדת קודש. פעם אחר פעם ביקשתי לעצור את הרכב כדי להביט בהם מקרוב, אבל אבא שלי סרב וטען שזה מסוכן.
אחת מהשיירות שניצבות היום לאורך כביש 1 נמצאת בסמוך למחלף שורש. אחרי נסיעה בדרך לא מוכרת הגענו אל המשוריינים.
"בשנות השמונים רצו להרחיב את הכביש אבל לא ידעו מה לעשות עם המשוריינים", סיפר מנחם פריד, מנהל מחוז מרכז ברשות הטבע והגנים. "פנו לרשות וביקשו שנתגייס למשימה – איך להציג את המשוריינים בצורה מכובדת ואיך לספר את הסיפור שלהם".
אנשי הרשות אספו 14 משוריינים וחיברו אותם לשתי שיירות, כולל תאורת לילה מתאימה. "בגלל שלא היה אפשר לעשות את העבודות על הכביש, הכנו את כל הפלטה עם הבטון בבית מלאכה בראש העין. יצקנו את המשוריינים בבטון כדי שלא יגנבו את המתכת, והנחנו אותם כאן עם מנוף".
לראות את המשוריינים במציאות זה מאוד מרגש, להרגיש את "שלד הברזל" ממש כמו בשיר של חיים גורי, סוג של חלום ילדות שהתגשם. אבל פריד מחזיר אותנו מהר למציאות ומצנן את ההתלהבות.
"השיירה הזאת מורכבת מכל מיני גרוטאות. אספו משוריינים ישנים מכל מיני קרבות בארץ ועשו להם קצת שיפוצים. חלקם היו עם פגיעות קשות שלא נראות טוב, אז עשו להם קצת תיקונים קוסמטיים, ללא כל קשר אם הם השתתפו בקרבות בדרך לירושלים. אני לא יודע איפה אפשר למצוא היום משוריין אותנטי מהשיירות לירושלים".
השיירה הנוספת
למזלנו יש עוד שיירה בדרך לירושלים, שיירה חדשה שהוצבה בשער הגיא, בסמוך אל חאן שער הגיא, אתר הנצחה המשלב את מורשת הפלמ"ח עם סיפור השיירות לירושלים. תא"ל במיל' אסף סלע, מ"מ יו"ר עמותת דור פלמ"ח, מוביל אותנו בגאווה רבה לאורך תצוגת השיירה המשוחזרת המרשימה.
בניגוד לשיירה המסורתית והמחלידה, השקיעו כאן בשחזור צבעוני ומוזיאוני של הרכבים, כולל אוטובוס אגד קדום, משאית ישנה ללא מיגון, ומתקן ארכאי לפריצת מחסומים שהיה מורכב על המשוריין הראשון בשיירה.
"אנחנו עומדים על האספלט המקורי של הכביש הישן לירושלים", הסביר סלע. "כאן זאת שיירה ממוחזרת, לא כלים אותנטיים אלא סוג של מוזיאון. הנוער שמבקר כאן יכול לראות את הרכבים הישנים, לחוש את הכביש הצר ובמקביל לשמוע את הרעש של הכביש החדש שנוסעים בו ב-100 קמ"ש לירושלים.
5 צפייה בגלריה
דגל הלאום וזר משרד הביטחון על המשוריינים בשער הגיא
(צילום: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון)
מאמצים רבים השקיעו בעמותה כדי לאתר את כלי הרכב הישנים, כמו גם בשיפוץ שלהם, לקראת הצבתם בתערוכה בחאן שער הגיא. השיירה החדשה והמשופצת מציגה באופן ברור את האתגרים שהיו לאנשי השיירות. בקושי ניתן לראות את הכביש דרך החרכים, והמשקל העודף שייצר השריון הקשה מאוד על השליטה ברכב.
כשאנחנו מנסים להבין אם יש סיכוי שאחד הכלים בתערוכה החדשה אותנטי והשתתף באחת השיירות לירושלים, סלע פוסק בהחלטיות. "המשוריינים האותנטיים המקוריים הלכו לעולמם. אני לא יודע להגיד אם המשוריינים בתצוגה של שורש ובשער הגיא הם אמיתיים או לא".
המשוריין האותנטי האחרון
אבל לקראת סוף החיפושים הגיעה גם בשורה טובה. נמצא משוריין ששרד את פגעי הזמן והיה בוודאות בשיירות המפורסמות לירושלים. הוא לא נמצא בכביש 1, גם לא בירושלים או באחד מהיישובים באזור, הוא נמצא בעמק יזרעאל, בחצר מוזיאון בית שטורמן שבקיבוץ עין חרוד מאוחד.
"ב-25 במרץ 1948 'קואופרטיב עין חרוד-בית שאן' נידבו משאית עם שני נהגים, ישעיהו אידלמן ויעקב גולדברג, לטובת השיירות לירושלים", סיפר פרופ' עזריהו, שהיה זה שמצא את המשוריין האותנטי האחרון. "המשאית נפגעה, התהפכה, עלתה באש והנהגים בתא הנהג נהרגו".
בשנות ה-60 בית שטורמן ביקש חזרה את המשוריין הספציפי הזה, כדי לספר על התרומה של העמק למאבק על ירושלים.
ניכר שהמשוריין עבר שיפוץ מסיבי, אבל למרות זאת סימני הקליעים שחדרו מבעד לשריון הסנדוויץ (שריון מאולתר שכולל שני לוחות פלדה וביניהם לוח עץ), מייצרים מועקה וצער רב. קשה שלא לחשוב על אומץ ליבם של המתנדבים הצעירים מהעמק שהקריבו את חייהם במשימת התאבדות למען תושבי ירושלים הנצורה.
אז נכון, המשוריין האותנטי האחרון בכלל לא נמצא בדרך לירושלים, אבל גם לשיירות שהוצבו בכביש 1 יש ייחודיות ומקום חשוב בתודעה הישראלית.
"פה יש לנו משוריין לא אלמוני, אנחנו יודעים בדיוק מי נהג ומי נהרג בו", אמר פרופ' עזריהו. "בשער הגיא יש לנו את השרידים של גיבורים אלמונים, בדיוק כמו בשיר באב אל וואד של חיים גורי".
