אני חוששת מיום כיפור זה כבר זמן מה, וככל שהוא מתקרב אני הופכת עצובה יותר ויותר, ואם להודות על האמת – גם כועסת. כועסת על הקדוש ברוך הוא. בני, עמיחי ישראל יהושע אוסטר, נפל בעזה בראשיתה של השנה האזרחית, ב-1/1/24. בן 24.
חלפו כבר עשרה חודשים. הזמן אמור לרכך את כאב המכה. אמור, אבל הוא לא. בחלקו זה נובע מכך שהמלחמה טרם הסתיימה, ומה שבני נלחם עבורו – לחיות בארצנו בבטחה ובביטחון – טרם הושג. וגם משום שהוא איננו הצעיר המדהים היחיד שנפל בשנה האחרונה במלחמה מול האויב הרצחני שעומד עלינו לכלותנו.
כל שבת וכל חג מאז הציבו בפניי אתגר במרוץ הזמן ליום כיפור. נמנעתי באופן חד ובולט מכניסה לבית הכנסת לאמירת ההלל – אותה תפילת הודיה המהללת את אלוהים בחגים ובראשי חודשים. אני חצויה בתוכי. יש לי כל כך הרבה סיבות להודות לאלוהים: על משפחתי היפה, הקהילה המדהימה שבתוכה אני חיה, האדמה הברוכה הזאת – כל הדברים שעבורם אני באמת, בכל כולי, מלאת הודיה. אבל כרגע מילות התפילה נתקעות בגרוני. אינני יכולה להודות לאל או להלל אותו כי מותו של בני – ומותם של בנים ובנות של מאות הורים כמוני – מהדהדים את קיומם בליבי ובמוחי.
איכשהו צלחתי את תפילת ה"יזכור". כבר פעמיים. אני אומרת את התפילה לאזכרת הנשמות זה כבר 15 שנים, מאז פטירתו של אבי, אך זה מרגיש אחרת לחלוטין מאז הצטרף למילים ההן גם בני.
התפללתי עם כולם בראש השנה, והאזנתי לתפילתו של בעלי, שליח הציבור של קהילתנו בתפילת המוסף; שמעתי את קולו נחנק במהלך הפיוט "ונתנה תוקף", במילים המכירות בכך שבאותו היום ממש – "ותחתוך קצבה לכל ברייה ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה ייכתבון... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו".
האם עמיחי זכה לחיות את קצבת שנותיו? אני מסרבת להאמין שכך. וגם לכן תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת תהיה קשה מנשוא.
כל ימיו נזהר עמיחי בהקפדה על תפילות; אותה שיחה – גם אם חד-צדדית – עם אלוהים. אם מיהר, היו שיחותיו חפוזות, ולעיתים היו מעמיקות וארוכות. בטיול-אחרי-צבא שערך במזרח ובארה"ב, הקפיד להניח תפילין ולא פספס יום בקשר שניהל עם אלוהים.
בבוקר היום שהיה האחרון בחייו, הוא לקח את הזמן לפני שנכנס לעזה והתפלל. ברגע שתועד באופן כמעט-ניסי בעדשת המצלמה בטלפון הסלולרי של חברו לנשק, הוא נראה כשהתפילין כרוכות על זרועו וראשו, והציוד הצבאי – נשק, קסדה ואפוד – למרגלותיו. עיניו עצומות ופניו מופנות כלפי שמיא, במה שנראה ללא ספק כדיאלוג עם האל.
על מה הוא התפלל? על מה חשב? נוכל רק לנחש. אבל אני מלאת הודיה עמוקה על התמונה הזאת, משום שעל אף הסוף האלים שהמתין לו ממש מעבר לאותו הרגע, הוא נראה שלו ושלם עם עצמו ועם אלוהיו.
אני מייחלת בכל מאודי לרגע שכזה, אבל אני כמעט בטוחה שהוא לא יקרה ביום הכיפורים הזה. זה לא יקרה כי אין בי יכולת להכיל ולהבין כיצד קרה שביום הכיפורים שעבר, בשעה שהצעיר הנפלא הזה היה שקוע בתפילתו, מתחנן על חייו כפשוטו – החליט אלוהים שלא לרשום אותו בספר החיים; החליט אלוהים שהוא יעזוב את את העולם טרם זמנו.
אז אני אמשיך את הדיאלוג הפנימי שלי עם אלוהים, והוא מורכב בעיקר ממילים קשות ומחשבות כעוסות, ואייחל להבנה אך אסתפק גם בקבלה. ואתפלל לסיומה של המלחמה הארורה הזו, ולשובם של החטופים, לרפואתם של הפצועים ולהחלמתם הרגשית של השכולים. ואתפלל גם לשלום אמת.
הכותבת היא חברת מערכת Ynetnews
