במשך כל חייו חי עמית שלוי (71) בקיבוץ בארי. גם אחרי הטבח ב-7/10, הוא חזר לפה, לקיבוץ שאליו חדרו כ-340 מחבלים, שהפך לאחד מסמלי ההפקרה של עוטף עזה, החבל שמכונה היום "חבל תקומה". זהו סיפורו.
"זה המקום בו נולדתי, זו תבנית נוף מולדתי. פה הקמתי את חיי, וכנראה פה גם אני אסיים אותם. יש לי כאן משפחה, גידלתי פה את שלושת ילדיי. אני מכיר פה כל אבן וכל רגב. לא יכול לראות את עצמי חי במקום אחר.
"אני חזרתי לבארי. הבית שלי אמנם הרוס, אבל לא היו לי שום סימני שאלה או ספקות. בארי זה הבית, אין אחר. בית זה לא רק ארבע קירות ומזגן. בית זה גם סביבה, זה נוף, זה אנשים, זה קהילה, זה אדמה - זה הכול. אלו נכסים גדולים, לא רק חומריים, אלא גם נפשיים. ואת זה לא עוזבים כל כך מהר".
"אני גר בשכונת הזיתים בבארי, השכונה שנפגעה הכי קשה. אנחנו רגילים שמדי פעם יש התפרצויות אלימות מתוך הרצועה לכיוון ישראל, אבל גם כשפינו את הקיבוץ, אני תמיד נשארתי. בדרך כלל כשיש הרבה יירוטים אני עולה למעלה לקומה השנייה ומצלם. אף פעם לא נכנסתי לממ"ד. הממ"ד שלי משמש כארון בגדים, פתוח לגמרי, אפילו החלונות לא סגורים. אף פעם לא פחדתי מהדבר הזה. חייל ותיק מה שנקרא.
"כשהייתי לבד, לא הבנתי את גודל הקטסטרופה שקרתה לנו. אי-אפשר היה להבין את זה, כי אני הייתי בפריזמה שלי, של הישרדות. אבל כשהתחלתי ללכת בכביש עם קבוצת החיילים התחלתי להבין מה קרה פה"
"באותו הבוקר של 7 באוקטובר, הבנו שזה משהו יותר גדול. כשהתחילו להתרוצץ הודעות על חדירה של מחבלים, נכנסתי לממ"ד, נעלתי את הדלת, השארתי את החלון טיפה פתוח והסתכלתי לראות מה קורה בחוץ. בסביבות תשע וחצי ראיתי שני טנדרים מגיעים עם מחבלי נוחבה וסרטים ירוקים על הראש. המפקד שלהם קרא לכולם, שלף מפה, וסימן להם לאן ללכת. חלקם התחילו לזרום לכיווני ועברו בין הבית שלי לבית של יונה כהן ז"ל.
"בשלב זה הצטרפו אליהם גם פורעים. נערים שהסתובבו עם סכינים ותיקי גב והתחילו לנקות, לבזוז. ראיתי אותם נכנסים למחסן שלי, לוקחים לי את שני זוגות האופניים, מפרקים רכוש ומעמיסים. בשלב מסוים הנוחבות גילו אותי, הגיעו לחלון של הממ"ד וניסו לשבור אותו. הם הצליחו לפרוץ את החלון וקנה של רובה הציץ פנימה. סגרתי עליו את החלון, והבנתי שאני חייב למלט את עצמי. ברחתי לסלון, לא היה שם אף אחד, ויצאתי דרך הדלת האחורית מהבית. הבנתי שאני חייב להסתתר, אז זינקתי בין השיחים והתחבאתי שם".
במשך 11 שעות הוא שכב בין השיחים. בגיל 71, בלי אוכל, מים או טלפון שיאפשר לו לתקשר עם העולם שבחוץ.
"הם נכנסו אליי הביתה, שמעתי צעקות, יריות, 'אללה אכבר'. אחד מהם ניסה לחפש אותי, ראיתי את הצעדים שלו. ובאיזשהו שלב, כשהוא היה כבר ממש לידי, שמעתי מחבל אחר קורא לו, ואז הוא הלך, עזב אותי. הם הלכו לבית של השכנים - משפחת שרעבי. ליאן ושתי הבנות נרצחו ואלי עדיין חטוף.
"לא יכולתי לראות מה הם עושים, ראיתי רק קדימה. ראיתי שהם שורפים את המכונית שלי. בעיקר שמעתי צעקות, צרחות וירי אין סופי. בשלב הזה הייתי 'קול' לגמרי. מאוד מפוקס בסיטואציה, בלי שום מחשבה מה הולך לקרות או מה יקרה. המחשבה הראשונה שהייתה לי היא שליפול בשבי אני לא נופל, ואם הוא רואה אותי - אני קופץ עליו ומנסה לעשות משהו".
רק בשעה 20:00 בערב הוא התחיל לשמוע את חיילי צה"ל. "פחדתי שאם אני אקפוץ מהשיח או אצעק הם יירו עליי, והחלטתי לחכות עד שהם יגלו אותי, גם אם זה ייקח יומיים. ובאמת בסביבות 23:30 אם אני לא טועה, כיתת חיילים עם קצין עברה שם על הדשא, ממש לידי. ראיתי אותם מתקרבים, שמעתי אותם, ואז הרמתי את היד וצעקתי 'לא לירות, אני אזרח'.
"כשהייתי לבד, לא הבנתי את גודל הקטסטרופה שקרתה לנו. אי-אפשר היה להבין את זה, כי אני הייתי בפריזמה שלי, של הישרדות. אבל כשהתחלתי ללכת בכביש עם קבוצת החיילים התחלתי להבין מה קרה פה. ראיתי גופות על הכביש, בתים שרופים, הכל בוער. השכונה הזו נכחדה. מתוך 32 משפחות, בודדות שרדו. בשלב הזה הבנתי שמעיין בר אחותי, ויובל בעלה, לא בחיים. שאין סיכוי שהם שרדו את האירוע הזה. בדיעבד גיליתי שהמחבלים נכנסו אליהם בבוקר. הם שמו מטען רב עוצמה ליד הדלת של הממ"ד, והם נהרגו במקום".
בטבח בבארי נרצחו 102 מחברי הקיבוץ ו-30 נחטפו לשטח רצועת עזה. 11 מהם עדיין בשבי. בקרב שהתפתח נהרגו ארבעה מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, בהם הרבש"ץ. 33 אנשי כוחות הביטחון קיפחו את חייהם בקרבות.
"אנחנו בתהליך, תהליך שיקום ארוך. יש לנו הרס גדול מאוד והשיקום הנפשי הוא תהליך מורכב. יש המון משפחות שצריכות פשוט ללמוד לחיות מחדש, שיקום נפשי של הקהילה. אבל אני יותר מתעסק בשיקום הפיזי, התשתית של בארי שתאפשר, בסופו של דבר, בעוד שנתיים-שלוש, לחברים לחזור לבארי. הרעיון שלי הוא בארי, בארי זה המצפן".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
