16 צפייה בגלריה
כשנשים ברפואה הבינו שמה שעבר עליהן קרה גם לאחרות, משהו בשיח השתחרר
(צילום: shutterstock)
"רופא שכל המדינה מכירה שם לב שאני במשבר נפשי. הוא ביקש להיפגש ולעזור לי. יום אחד לחש לי באוזן, 'עכשיו אנחנו הולכים לעשות אהבה'. הצטמררתי ואיכשהו הרגשתי שאין דרך חזרה. שאין לי ברירה. הרגשתי מלוכלכת ומנותקת מבעלי ומהילדים, נכנסתי לדיכאון אבל המשכתי לשכב איתו עד סוף ההתמחות". זו עדותה של א’, כיום רופאה מומחית, שנוצלה מינית באופן שיטתי על ידי מנהל המחלקה שלה באחד מבתי החולים המרכזיים בישראל. א’ לא היחידה: עשרות נשים שעובדות במערכת הבריאות בארץ, בהן סטודנטיות לרפואה בתחילת דרכן המקצועית, מתמחות ורופאות בכירות – מעידות שהוטרדו או הותקפו מינית על ידי רופאים בכירים ולא קיבלו מענה וטיפול הולם לפגיעתן מצד המערכת, שלטענתן פשוט לא מפעילה מנגנון אמיתי ויעיל למיגור התופעה – מה שגרם לחלקן להעדיף לשתוק. עד היום. כעת, שלוש רופאות אמיצות חברו יחד, אספו עדויות מקולגות ותיקות וצעירות, ויוצאות איתן לאור בראיון ל"7 ימים" כדי לתקן את המערכת שכל כך חשובה להן.
הכל התחיל בקבוצת הפייסבוק "חדר רופאות" שהוקמה לפני כשנתיים. "עם התעוררותה של תנועת מי-טו, נשים מכל מיני תחומים מצאו את האומץ לדבר על מה שקורה להן ועל המערכות שבהן הן עובדות – לרבות במערכת הפוליטית או הצבאית – והיה מקום אחד שזעק מאוד ועליו לא דיברו: עולם הרפואה", אומרת ד"ר דפנה שוחט, מומחית לאנדוקרינולוגיה ומנהלת המרפאה להתאמה מגדרית בבית החולים וולפסון. "כמה רופאות ובהן אני, חשבנו אז שאם עברת משהו כזה – זה אומר שמשהו אצלך לא בסדר. כשניצלו אותנו, כשסחטו אותנו בשביל טובות מיניות, כשדיברו איתנו כאילו אנחנו חיים לפני 50 שנה – חשבנו שאולי אלה המחלקות שאנחנו עובדות בהן, שזה משהו שאנחנו משדרות. בקיצור, שזו אשמתנו. פתאום קמה קבוצת הפייסבוק והתחילו לצוף בה עניינים שלא דוברו עד אז בין רופאות".
כשנשים בעולם הרפואה החלו להבין שמה שעבר על חלקן משותף גם לאחרות, משהו בשיח השתחרר. סטאז'ריות החליפו חוויות עם מתמחות, סטודנטיות עם כירורגיות בכירות, ולפתע ההיררכיה הנוקשה של מערכת הבריאות שתמיד הפרידה ביניהן התפוררה והן גילו שלמרות פערי המעמדות והדורות הן מתמודדות עם אותם קשיים. "התחילו לעלות פוסטים אנונימיים של רופאות שהודו שהטרידו אותן, שמנהל המחלקה נגע בהן, שהאחראי על חדר הניתוח מעיר להן הערות בוטות", אומרת ד"ר שוחט.
זו הייתה שריקת הפתיחה להצפת נושא ההטרדות והתקיפות המיניות שרופאות עוברות על ידי קולגות. עוד ועוד עדויות החלו להצטבר בקבוצת הפייסבוק, חלקן על רופאים בכירים ומוערכים בארץ, מומחים בעלי שם, מנהלי מחלקות מצליחות שניהלו "רומנים" תחת יחסי מרות עם מתמחות, סטאז'ריות שנסחטו מינית ואוימו שאם יספרו על מה שאירע הקריירה שלהן תיהרס. כעת, עם פרסומן של העדויות שאספו מקולגות שנפגעו, מקוות שלוש הרופאות שהתראיינו לכתבה שתגיע גם התרופה: טיפול יעיל, נגיש ומעמיק בעבירות מין ובהטרדות כלפי רופאות.
"בחדר הניתוח, רופא שנהג להעיר על המראה שלי נצמד אליי מאחור ואמר, 'בואי, אעזור לך להחזיק את המטופל'. יד שלו מכל צד שלי הידקה אותי למיטה, הרגשתי אותו נצמד אליי, דחפתי אותו וברחתי מהחדר. הוא ואני עדיין עובדים באותו מקום" (עדותה של ר')
"מתמחה בכיר שקובע שיבוצים אמר לי שיעשה הכל כדי לעזור לי להתקדם. יום אחד הוא שם יד בין הרגליים שלי. דחפתי אותו, צחקתי במבוכה והוא התעצבן ונצמד אליי; הדפתי אותו, ומאז לא נכנסתי לשום ניתוח משמעותי. עזבתי להתמחות אחרת, לא זו שחלמתי לעשות" (עדותה של ב')
"הייתי מתמחה צעירה כשרופא בכיר נצמד אל אחוריי עם איבר זקוף כשאני באמצע ניתוח. אי-אפשר לתאר את השבר, את הבכי ללא דמעות מתסכול ומכעס. היום אני כבר בת 56 ובא לי להתנקות מזה" (עדותה של ח')
"אף אחת לא מדברת על זה, הנטייה הטבעית של נשים היא להשתיק, להסתיר, להאשים את עצמן", אומרת ד"ר מאיה רוזנפלד, רופאת שיניים מומחית לילדים. היא ממחישה את הבושה שמציפה נשים שהוטרדו בכלל, ורופאות בפרט. "המחשבה היא ש’אולי אני עשיתי משהו שגרם למישהו להתנהג בצורה מסוימת’", היא אומרת. "’אולי זה שהייתי נחמדה כי הוא יותר בכיר ממני גרם לו לחשוב שאני מעוניינת, בזמן שאני לא’. אבל ראבק, אנחנו רופאות, אנחנו עוברות כזה מסלול כדי שבסוף מישהו יעיר לנו, 'איזו שווה את' על המחשוף? או 'איזו כוסית'? הדיבור הלא-מכבד הזה יכול להגיע גם מרופא שנמצא 20 דרגות מעלייך, וכולם שותקים סביבך כי זו כביכול השגרה".
גם אם רופאה שהוטרדה התגברה על מחסום הבושה, מסבירה ד"ר רוזנפלד, היא תחשוש להתלונן בשל חרדה קיומית על מקומה במערכת. "אם את סטודנטית, סטאז'רית או מתמחה, לרוב ההטרדה היא ממישהו שנמצא מעלייך בהיררכיה ויש חשש לדבר. בהתמחות שלי עבדתי עם ותחת רופאים מדהימים ובאופן אישי לא חוויתי במהלכה הטרדות - אבל יש גם מקרים אחרים, ולצערי לא מעטים. אסור להכתים את כל הרופאים, שאלפים מהם לא עשו שום דבר רע, לכן אני לא חושבת שזה מאבק ששייך רק לנשים – כל רופא ורופאה הגונים במערכת צריכים להוקיע את תופעת ההטרדות, ולגברים אסור לשתף פעולה - גם לא בקשר של שתיקה. הרבה מן העדויות שקיבלנו כללו דוגמאות למישהי או למישהו שהיו עדים להטרדה של מישהי אחרת, ואף אחד לא אמר כלום. יש פחד שאם תגידי משהו זה יפגע בך מקצועית".
- איך זה יכול לפגוע בך?
"במבחנים בעל פה של אחד-על-אחד, בקבלה להתמחות, בשיבוצים או בהערכות אישיות, כשאת אמורה לקבל ציונים, או באפשרויות להתנסויות קליניות מאנשים שנמצאים מעלייך. אם את מתלוננת, מושא התלונה יכול לנקום בך ולהוציא לך שם של מישהי בעייתית".
- ומה את לומדת עם פרסום העדויות בפייסבוק?
"שאלה לא מקרים ספורדיים ולא כאלה שהתרחשו לפני 20 שנה, כשהמערכת הייתה ברובה גברית. זה עדיין קיים, ומדי פעם עולה עוד פוסט בקבוצה של מישהי שמספרת על דברים שקרו לה עכשיו ולא לפני 50 שנה. יש בעיה במערכת, גם בגלל הקושי להתלונן וגם - כמו בצבא – מערכת הבריאות היא סופר-גברית וההתנהלות בה היא בהתאם".
- הוטרדת באופן אישי?
"אין אישה בישראל שלא חוותה הטרדה. אני לא נכנסת לסיפורים שלי. מן הסתם זה קורה יותר בתחילת הדרך, כי מישהי צעירה היא טרף קל, אבל לא רק. יש גם עדויות של מומחיות. התחושה שאת בורג קטן במערכת והגרוע מכל: שהסיכוי שלך להיפגע מעצם התלונה יותר גבוה מהסיכוי שהתלונה תטופל כמו שצריך. צריך להבין שזו לא עבודה רגילה, שבה מישהי מתלוננת על הבוס שלה. בעולם הרפואה את בידיים של אדם שיכול לקבוע את העתיד שלך. אם תישארי בהתמחות, אם תתקבלי או לא, אם תשובצי לניתוחים או לא".
"כשהייתי סטודנטית לרפואה, המנתח הבכיר נכנס לחדר הניתוח ואמר לי, 'לכי תעמדי בין הרגליים של החולה, כמו בבית'" (עדותה של ע')
"מנהל מחלקה, שהפך בהמשך למנהל בית החולים, שאל אם אפשר לחזר אחריי. הייתי המומה והוא המשיך. ואז הוא נישק אותי על הפה. קפאתי. אחרי רגע אמרתי ‘שלום’ ויצאתי משם, הבנתי שלא אוכל להתמחות בבית החולים הזה" (עדותה של ג')
"אחרי שכיבו את האורות בחדר הניתוח, רופא בכיר עיכב אותי בלי סיבה וכפה את עצמו עליי. לקח לי נצח להרחיק אותו. הרגשתי שבמצב של מילה נגד מילה, זה לא ייגמר לטובתי ופחדתי להישרף במערכת. התקפלתי בשקט ועברתי התמחות" (עדותה של ה')
"בואי ניקח לדוגמה מתמחה שבכל רגע אחראית על חיים ומוות של אנשים אחרים", אומרת ד"ר שוחט. "היא מגיעה מתוך הכשרה תיאורטית למצב מעשי שבו היא נמצאת עם 40 מטופלים, חלק מונשמים, והיא רק רוצה שהם לא ימותו. אז את בכלל לא מתעסקת בהטרדות, את מוכנה להחליק כל דבר, רק שמישהו מעלייך, עם ידע, יגיד לך מה צריך לעשות כדי שהבן אדם הזה לא ימות לך במשמרת. כשאת מוטרדת במצב כזה, את אפילו לא חושבת לעשות מזה עניין. זה נראה לך אידיוטי להתלונן על מישושים או הטרדות בזמן שאת מצילה חיים. אבל עם הזמן את יכולה למצוא את עצמך בתוך כלא, בסיטואציה שאת כבר לא יכולה לצאת ממנה".
בישראל, בניגוד לרוב המדינות במערב, מתמחים עוברים את כל משך ההתמחות תחת אותו מנהל מחלקה וסגניו, והם – ורק הם - אלה שיקבעו את גורלך המקצועי. "הם קובעים אם תעשי מחקר, אם תצאי הביתה לראות את הילדים שלך, אם יהיו לך יותר תורנויות או פחות, הכל-הכל-הכל. גם אם הוטרדת, את לא יכולה לעזוב את ההתמחות, כי מי ייקח אותך אחרי שעזבת התמחות באמצע? ומנגד, להישאר במקום הופך בלתי נסבל, כי את פשוט הופכת לשפחת מין של מישהו ואת לא יכולה לדבר עם אף אחד, לא עם המשפחה, לא עם בעלך, כי מה תגידי? איך איפשרת לזה לקרות? איך תסבירי לאנשים שלא עשו התמחות שהיית בסיטואציה שבה הכל היה אפשרי, כמו במלחמה? דברים שביום-יום היית אומרת עליהם ׳לא׳, בסיטואציה הזו לא יכולת לזהות את זה בזמן".
פוסט אחד שפורסם בקבוצת הרופאות בדצמבר האחרון עורר זעם חסר תקדים. כתבה אותו מ׳, סטודנטית לרפואה, שעבדה בבית החולים סורוקה והייתה מיועדת להתמחות יוקרתית, בתחום שהיה כל חלומה. אלא שאז, כך היא סיפרה, רופא בכיר שעבדה תחתיו ניפץ לה את החלום כשתקף אותה מינית. למרות מסקנות חמורות שהוגשו נגדו למנהל בית החולים, הוא נשאר בתפקידו. מ' נאלצה לפרוש מהסטאז'.
"היא נכנסה ללופ שהיא לא ידעה איך לצאת ממנו", אומרת ד"ר שוחט. "זה הגיע למצב שהוא אמר לה: ‘די, את כבר מלוכלכת, את הולכת ללכת לגיהינום בכל מקרה ואת לא יכולה לספר על זה לאף אחד'. היא הגיעה למצב נפשי מאוד קשה. כשקרוביה גילו על כך, הם הגישו תלונה על הטרדה מינית, כשלפי החוק זו מערכת יחסים תוך ניצול יחסי מרות. בכל בית חולים יש ממונה על הטרדות מיניות, בסורוקה הממונה עושה גם את החקירה הראשונית וכך היה. הממונה הוציאה דוח שאומר במפורש שהייתה פה הטרדה מינית קשה תוך ביצוע מעשים מגונים עם המלצה להעניש את אותו רופא בכיר לחומרה".
בשלב הזה התלונה הועברה לטריבונל, ועדת משמעת של קופת החולים כללית שבית החולים בבעלותה, להחלטה על העונש הנדרש. "בינתיים עברו 12 חודשים, לא קרה כלום, אף אחד לא עידכן את מ' ובסופו של דבר היא פנתה לעיתונות ורק אז הבינה – מבלי שטרחו ליידע אותה ישירות – שהוא קיבל עונש שאוסר עליו ללמד באוניברסיטה למשך שלוש שנים. היא למעשה כבר לא יכלה לעבוד שם, היא הייתה צריכה לברוח, לעבור עיר, כל החיים שלה נהרסו – והוא המשיך לעבוד. אחרי שהיא עברה חקירות מרובות ומשפילות, בפרקליטות טרם קיבלו החלטה בתיק. התוצאה הייתה שבעצם, כמו בכל המקרים האחרים, כשמישהי מתלוננת - היא מאבדת הכל והבכיר ממשיך כרגיל. בציבור אף אחד אפילו לא יודע מי זה אותו רופא ולא היה שום עונש משמעותי נגדו".
זה היה הקש ששבר את גב הגמל והוביל את הרופאות לפעול אל מול חוסר הצדק הנוראי שחוותה מ', באופן שחוצה את גבולות הרשתות החברתיות, כדי להביא לשינוי אמיתי בטיפול במתלוננות במערכת הרפואה. הן הקימו תנועה משלהן שנקראת מד-טו – על משקל מי-טו, של עולם הרפואה – ויזמו עצומה שבתוך יומיים חתמו עליה אלפי רופאים ורופאות, כשהדרישה היא להעניש את הרופא הבכיר בחומרה. הן שלחו את העצומה לנציבות המדינה, למשרד הבריאות ולמנהל קופת החולים כללית, אבל בשום שלב לא זכו למענה. מעבר לעצומה שארגנו, הן המשיכו ביוזמתן לאסוף עוד ועוד עדויות נשים, בעיקר רופאות, שהוטרדו בתוך המערכת. "אבל זה לא הצליח", מודה ד"ר שוחט.
- למה?
"כי הפחד לדבר בפנים גלויות היה גדול הרבה יותר מכל דבר אחר. ניסינו לאסוף עדויות כדי להוציא את זה החוצה עם האשטג 'מד-טו', כדי שגם נשים אחרות במערכת ירגישו שהן יכולות לדבר סוף-סוף. אבל הפחד לדבר היה פשוט מטורף, בנות התקשרו לספר לי על מה שקרה להן כשהן מתחבאות ברכב".
אבל למרות הקושי באיסוף עדויות של רופאות שמוכנות לדבר בפנים גלויות, נאספו כ-100 עדויות תוך שמירה על פרטיותה של המתלוננת והבטחה ששמה ויתר פרטיה לא יפורסמו. "אפילו באופן אנונימי, היו שיחות שבהן התחילו לספר לי על הטרדה ואז ניתקו את השיחה באמצע. כמו סיפור בלשים".
- ויש להן סיבות לפחד.
"עולם הרפואה הוא מאוד קטן בארץ. ברגע שמישהי הגיעה למעמד סטאז'רית או מתמחה, היא כבר שילמה מחיר מאוד כבד כדי להגיע למקום הזה. זה לא שהיא תעבור עכשיו לקריירה אחרת; מה גם שברגע שאת מתמחה בתחום מסוים, לא שתעברי מגינקולוגיה לפנימית. אז ברגע שהטריד אותך מישהו חזק ועשית ממנו אויב, את גמורה וגם הקריירה שלך. אחרי עשר שנים שעבדת קשה כדי להגיע למקום הזה, לא התפרנסת ולא ראית הילדים שלך, הכל נגמר. וזה לא מוגזם, ככה הם מאיימים וככה הם גם עושים".
- ככה פשוט.
"בדיוק. כשיש תהליכים משמעתיים שלא מגיעים לשום דבר, אז אפשר להגיד 'אה, היא סתם דיברה', וברגע שמישהי מתלוננת מתחילים להגיד עליה שהיא משוגעת ועושת צרות. יש בנות שלפני שסיפרו לי את הסיפור שלהן, שמעתי עליהן שהן משוגעות שממציאות דברים. השם שלהן כבר יצא לבתי חולים אחרים. אם את במקצוע כירורגי אז בכלל, כולם מכירים את כולם ולעולם אף אחד כבר לא יקבל אותך להתמחות במקום אחר, ואת לא יכולה להישאר בהתמחות באותו מקום, כי הגיעו אלינו גם מקרים שבהם פיטרו את מי שהתלוננה. יש גם אפשרויות אחרות, כמו לא לחדש לך את התקן, ואת תשמעי, 'היה לנו כסף ועכשיו כבר אין לנו'. מה גם שמי רוצה להמשיך לעבוד תחת האדם שהיא הגישה נגדו תלונה? בכל מקום אחר, בעולם הפרטי, אם מישהי מגישה תלונה, באותו רגע מפרידים כוחות. אפילו בצבא. ברפואה מאוד קשה לעשות את זה, כי לאן תעבירי את מנהל הגינקולוגיה, לפלסטיקה? מה תעשי איתו?"
- אז מי שנענשת היא בהכרח הקורבן.
"הבן אדם שבסוף יוצא מהמערכת זו הרופאה שהתלוננה. לכן אני מנסה לעודד כל מי שמגיעה אליי ללכת לעיתונות, אבל לא מנסה לשכנע אותה ללכת להתלונן. אני אומרת להן 'אל תתלוננו'. כשאנחנו מדברים בהסתדרות הרפואית בישראל עם הממונות על הטרדות מיניות, כולן אומרות שזו בעיה קשה ושצריך לשכנע את הבנות להתלונן, ואני אומרת להן, 'למה? למה שהן יתלוננו, אתן לא הוכחתן אפילו פעם אחת, פעם אחת, שמישהי התלוננה ומשהו קרה לבן אדם'".
- אז אם מישהי מחליטה להתלונן, המערכת חוקרת את עצמה.
"כן, וזו לא סתם המערכת, אלה ממש האנשים שמקורבים לפוגעים בעצמם".
- הסבירי.
"שום דבר בתהליך לא שקוף; אנחנו לא יודעים מי ממנה את יושבי הוועדות הללו, זה לא כתוב בשום מקום. בוועדות של קופת חולים כללית, למשל, יושב נציג של ההסתדרות הרפואית, וההסתדרות היא ארגון שמייצג את האליטות של הרפואה, הבכירים, הפרטיים לרוב, אלה עם השם בתחום, והם אומרים שבתור הסתדרות התפקיד שלהם הוא להגן על מי שיש נגדו תלונה, לכן בן אדם שיושב שם בתור שופט תפקידו גם להגן על הפוגע".
משירותי בריאות כללית נמסר בתגובה: "אנו מחויבים לטיפול מיידי בכל תלונה על הטרדה מינית ובבירור העובדות והפעולות המתבקשות כפי שנעשה גם במקרה המתואר. הדיווח מתבצע לרשויות הרלוונטיות וזאת בהתאם לחוק ועל פי כל דין".
"בתום ההתמחות רופא בכיר שאל אותי אם אני בהיריון, כי גדל לי הציצי" (עדותה של ת')
"רופא בכיר חיזר אחריי באגרסיביות. כשלא נעניתי, שינה את יחסו אליי לרעה, דיבר בגסות ובזלזול ושרף אותי ביחידה מבחינה מקצועית (עדותה של י')
"התכופפתי לסדר מגירה ורופא בכיר גחן מעליי ודפק לי נשיקה בצוואר עם הלשון. דחפתי אותו, יצאתי משם וכשהתעמתנו הוא ביטל אותי ואמר 'זה היה בצחוק'. אני עדיין עובדת שם" (עדותה של מ')
"הייתי בשנה החמישית ללימודים עם פרופסור שהוביל לסיטואציה מאוד לא נוחה. ביום האחרון הוא תפס אותי בכוח ונישק אותי. התרחקתי בהלם. גמגמתי שאני חייבת ללכת. הוצע לי להניח לזה" (עדותה של נ')
בנוסף למציאות הקשה במערכת הבריאות שמייצרת יחסי מרות, היררכיה נוקשה ומבנה ארגוני בעייתי שכמעט לא מאפשר להתחמק מהפוגעים – לנפגעות אין באמת למי לפנות עם השאיפה הצנועה והבסיסית שמישהו יטפל בתלונות שלהן בכובד ראש. "אפילו כסטודנטית אני זוכרת שהיו כמה פעמים שבהן הִתְלוֹנַנּוּ על מרצים שסיפקו הערות מיזוגיניות נוראיות", אומרת ד"ר עדינה לשנסקי, מתמחה במחלקת ילדים בבית החולים שיבא בתל השומר.
- אילו הערות, למשל?
"היה רופא בכיר שהחזירו מפנסיה כדי להעביר שיעורים פרונטליים לסטודנטים, ובאחת הרוטציות היינו קבוצה של עשרה סטודנטים. הוא סיפר לנו כל מיני דברים שהוא עשה בחיים, בין היתר על רופאה שעבד איתה פעם: ‘מזל שהיו לה רגליים יפות, כי זה היה לכולנו הרבה יותר נעים בעבודה'".
- התלוננת?
"אין באמת בפני מי. סיפרנו למנהל המחלקה שהיה אחראי עלינו ישירות והוא אמר לנו, 'הוא זקן, אנחנו לא נפגע בכבוד שלו, זה עושה לו נעים בלב שאנחנו קוראים לו ואתם יודעים שהוא לא בסדר, הרופאים הצעירים כבר לא מתנהגים ככה׳. אם זו התגובה על משהו לכאורה קטן ואין עם מי לדבר, אז למה שמישהו יעז להתלונן על משהו גדול יותר?".
- את יכולה לספר על מקרים נוספים?
"היה לי מרצה לגינקולוגיה שאמר דברים נוראיים על נשים ועל יחס לנשים אחרי גיל הפריון: 'את יודעת שלנשים יש יותר נטייה למחלות פסיכיאטריות?' או שהוא דיבר על 'נרתיק עסיסי כמו אצל ילדה בת 25' ואמר, 'בשביל מה הטבע צריך להחזיק אישה בת 40 או 45 שלא מבייצת? לאיזה צורך? את מיותרת, תמותי. מי צריך אותך?' או 'מה הייתם רוצים מאנשים שמנהלים את העולם? הייתם רוצים שציפי לבני תשב בבור ותחליט אם לשלוח את המטוסים לאיראן? כשהיא עצבנית ודיכאונית ולא ישנה בלילה ואין לה סקס ומגרד לה בנרתיק? הייתם רוצים ציפי לבני כזו?'".
- מה עשיתם?
"פנינו לפקולטה וניסינו לגרום לכך שלא ילמד יותר, אבל זה תהליך כמעט בלתי אפשרי. בואי נגיד שאם מחר מישהו תוקף אותי מינית, למי אני פונה בתוך שיבא? כתרגיל לעצמי, ביליתי מעל חצי שעה בחיפושים באינטרנט כדי להבין למי אני אמורה לפנות - ולא מצאתי. זה כל כך לא נגיש".
"כשיצאנו למאבק הזה, ניסיתי להבין מה ההליכים המשמעתיים והמשפטיים", אומרת ד"ר שוחט. "מה אומרים החוק והבירוקרטיה, ולא הצלחתי להבין לאן מישהי אמורה לפנות. בסוף התברר לי שאין באמת למי".
- מה הכוונה ב"אין למי לפנות"?
"ממש כך. היינו בוועדת הבריאות של הכנסת בראשות ח"כ עידית סילמן, ישבנו איתה ועם נציגים של משרד הבריאות ואמרנו להם, 'ציירו לנו תרשים זרימה - אנחנו לא מצליחות להבין. למי צריך לפנות?' וזה הכעיס אותי עוד יותר, כי הבנתי שזו לא רק תופעה תרבותית, אלא חוקית. אין לאן לפנות".
"רופא בכיר העיר לי במהלך הסטאז' על הבגדים שלבשתי ושם את הידיים שלו על שלי 'במקרה' במהלך ניתוח. לא התלוננתי מחשש להתנכרות" (עדותה של ד')
"כמתמחה בתורנות מיון, הרופא הכונן ליטף לי את הרגל מתחת לשולחן. העפתי לו את היד, הוא התנהג כאילו לא קרה כלום" (עדותה של ס')
"כשכבר הייתי רופאה מומחית, פרופסור אחד העיר לי: 'דוקטור, תפתחי את החלוק כדי שכולנו נהנה'" (עדותה של י')
"מנהל המחלקה שמע שאני הולכת ואמר לי, 'מה אכפת לך, תני לי ליהנות עוד קצת מהנוף'" (עדותה של ו')
בשבוע שעבר פרסם משרד הבריאות נוהל למניעה ולטיפול בפגיעות מיניות בין עובדים במערכת הבריאות, כזה שספג תגובות ביקורתיות וצוננות למדי. המסמך הזה בא לעולם לאחר שבנובמבר האחרון הוגש לממונה על שוויון מגדרי במשרד הבריאות, לירון זוהר, דוח שעל כריכתו נכתב, "תוכנית למניעת הטרדה מינית בבתי חולים - סיכום שלב א' בבית החולים שמיר", ובו תוארה שגרת ההטרדות המיניות כלפי רופאות ועובדות מערכת הבריאות מצד רופאים בכירים, זוטרים, עובדים אחרים בבית החולים, וכן מטופלים.
בפועל, מסקנות הדוח מתבססות על מחקר גדול שנערך על ידי ד"ר זאב לרר, מרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב וראש תוכנית הסוציולוגיה במרכז האקדמי פרס, וד"ר כרמית קלר-חלמיש מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בשיתוף ובתמיכת הנהלת בית החולים שמיר (אסף הרופא). 44 עמודים שבסופם המלצות ברורות. הדוח אמור היה לשמש כבסיס לנוהל של משרד הבריאות, אך לבסוף רוב ההמלצות החשובות נותרו בחוץ.
"עד עכשיו, אם הוגשה תלונה נגד רופא והוא הורשע בוועדת המשמעת של 'כללית' - ופוטר, ההרשעה והעונש היו צפונים לנצח בתוך כללית, שלא הייתה מחויבת להעביר את המידע הזה למקום אחר", מסבירה ד"ר שוחט. "כך שאם פיטרו רופא על כך שדחף אצבע לתחתונים של רופאה, למחרת בבוקר הוא כבר יכול היה להתקבל לעבודה בבית חולים של המדינה. אין קשר בין הארגונים. אז החוזר הזה בעצם אומר שכל תלונה נגד רופא צריכה לעבור למשרד הבריאות".
- נשמע כמו שינוי מבורך.
"כן, אבל הבעיה היא שלא מוזכר בדוח מה הם יעשו עם המידע הזה. למשל, אם 'מכבי' רוצה להעסיק רופא, היא יכולה לפנות למשרד הבריאות כדי לבדוק אם הוגשה בעבר תלונה נגדו, או שהורשע. זאת בעיה גדולה. וחמור עוד יותר, הם צריכים להוציא את השפיטה מבתי החולים עצמם ליישות עצמאית. לא יכול להיות שבבתי החולים ישפטו את החברים שלהם".
לדברי ד"ר שוחט, זה לא רק שמנגנון הטיפול בנפגעות במערכת הבריאות לא מספק מענה אמיתי, אלא שזה אפילו לא מפתיע, כי הוא נבנה באופן עקום – בין אם אלה הדמויות שמכריעות את דינו של הרופא, שייתכן שהן מיודדות עימו, ובין אם אלה הממונות על הטרדות מיניות בבתי החולים, שלא בהכרח בקיאות בתחום.
"הממונות על הטרדות מיניות לא מבינות כלום על הטרדות מבחינה פסיכולוגית או משפטית", אומרת ד"ר שוחט. "הן עוברות קורס של חצי שעה, אין להן ידע בסיסי אפילו על מה זה אומר. על אחת כמה וכמה לאלה שיושבים בוועדות המשמעת. הם לא יודעים כלום על הטרדות מיניות. וכעת, החוזר מחייב שאחד מיושבי הוועדה מחויב לעבור קורס של שמונה שעות, נו באמת... אתם רופאים, ככה אתם מטפלים גם במטופלים שלכם?! איך אתם קובעים גורל של רופאה שהתלוננה בלי הכשרה מינימלית?".
כשהרופאות האמיצות נשאלות למה החליטו לחשוף את העדויות דווקא בנקודת הזמן הזו, הן חוזרות להתחלה. "סוף-סוף התחלנו לדבר אחת עם השנייה. כשאנחנו מדברות, אנחנו מבינות שהבעיה היא לא שלנו, אלא של המערכת", מסבירה ד"ר שוחט. "אספנו כ-100 עדויות ואנחנו רוצות סוף-סוף לחשוף אותן לעולם, לצאת עם זה. זו גם ההבנה של הרבה רופאות בכירות שעברו את אותם הדברים לפני שנים רבות. יש לנו עדות ממישהי על כך שמנהל מחלקה אנס אותה, זה קרה לפני 20 שנה, ויש רופאות שחשבו שזה קרה להן 'בגלל התקופה', אבל הן רואות שזה עדיין קורה, רק שעכשיו יש לנו את הכוח לדבר. אנחנו לא כאן בשביל עצמנו, אלא כי עכשיו אנחנו יכולות לעזור למי שלא יכולה, יש לנו אחריות בין-דורית לדור הרופאות הבא. אני מרגישה בשליחות, אני מאוד לא רוצה לעשות את זה, כל דקה שאני מדברת איתך רק מגבירה אצלי את התסכול ואת החששות, אבל אני חייבת לעשות את זה. לא לאפשר לאחרות לעבור את מה שעברנו. אני היום במקום שאני לא פגיעה", מסכמת ד"ר רוזנפלד, "ואני רוצה להיות פה של אלה שלא יכולות".
תגובת משרד הבריאות: "אנו רואים חשיבות רבה בשמירה על סביבה בטוחה ומכבדת, ובכוונתנו לנהל מלחמת חורמה בתופעה זו על מנת למגר אותה. מתוקף חוק למניעת הטרדה מינית, קיימת בכל בית חולים וקופה ממונה על הנושא אליה ניתן להתלונן על כל מקרה של פגיעה. בנוסף, ניתן לפנות לנציבות קבילות למקצועות הבריאות במשרד הממונה על הנושא. עם זאת, המשרד מודע לעובדה שבמערכת הבריאות מתרחשים אירועים של הטרדות מיניות בין צוותים כפי שלצערנו קורה לא אחת במקומות מקבילים.
"בדעת המשרד כאמור לנהל מלחמת חורמה בתופעה פסולה זו ולפיכך, נכתב בשיתוף אנשי מקצוע וארגוני סיוע, חוזר מנכ"ל ייעודי לנושא זה, ובו דרכי מניעה, טיפול והתמודדות עם אירועים מסוג זה וכן התווית לטיפול בתלונות בהתאם להוראות כל דין. החוזר יצא לאחרונה להערות לציבור ובהמשך יצאו ההנחיות לשטח. במקביל, פועל המשרד לקידום הטיפול בנושא בדרכים נוספות - כשבשנתיים האחרונות קודם פיילוט ומחקר בבית חולים אסף הרופא בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע במטרה לפתח אסטרטגיית פעולה מותאמות לשטח בנושא רגיש זה".
