המלחמה באוקראינה בעיצומה. השבוע האחרון התאפיין בסטטיות מסוימת של הכוחות הרוסיים, שחדלו כמעט להתקדם ומעדיפים להפגיז – בדרך כלל ללא הבחנה – את השטחים העירוניים שבהם מתבצעת הלחימה. מארבי הטילים נגד טנקים של האוקראינים ממשיכים להכות בכוחות הרוסיים. במריופול, עיר שתיזכר בהיסטוריה לצד גרניקה (שבה ביצעו הנאצים את הפצצת הטבח שלהם במלחמת האזרחים הספרדית) נלחמים הצדדים פנים אל פנים. התושבים שנמלטו משם מספרים על בני אדם רעבים שהורגים ואוכלים כלבים משוטטים, ואחרים שמגורשים מזרחה, למחנות בתוך רוסיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
ההערכה האופטימית ביותר במערב היא שאחרי כיבוש מריופול, ויצירת גשר יבשתי בין רוסיה לחצי האי קרים, המו"מ להסכם בין הקרמלין לקייב יצבור תאוצה. שאולי פוטין ירגיש שהוא שמר על כבודו האבוד – ויסכים לעצור. בינתיים, קרה הדבר הצפוי ביותר: התרגלנו. בני אדם מתרגלים לכל דבר שאיננו מהווה איום קרוב ומוחשי על ביטחונם האישי. המלחמה רחוקה, ובעבור כל מי שיקיריו אינם באוקראינה, היא בדרך כלל עוד אייטם בחדשות.
והחדשות לא עוצרות. השבוע אירע הפיגוע הנורא בבאר-שבע; הקורונה חוזרת בשעטה; אנשים מתכוננים לפסח. במקביל, בטלוויזיה הרוסית דיברו השבוע סייענים-חנפנים של השלטון על הצדקה למלחמה חדשה – נגד המדינות הבלטיות. ועל שימוש בנשק גרעיני. אף דיון כזה איננו ספונטני, ואף נקודה המועלית בו לא צומחת לפני חשיבה מקדימה בקרמלין. ההיסטוריה לא עוצרת להגיד לך: שים לב, עכשיו זהו רגע היסטורי. אבל אנחנו חיים בכזה. הנה שלוש מחשבות ביניים, לא מחייבות, על המלחמה באירופה.
העולם נחלק בין שני סוגים של אבחנות בעשורים האחרונים. כאלה שטענו שהבעיות הגדולות של האנושות קשורות לטכנולוגיה (באופנים שונים) וכאלה שאמרו שיסוד המשבר הוא פוליטיקה, וכמובן ההמשך הישיר שלה בדרכים אחרות (כמאמרו של פון קלאוזביץ). בצד אחד עמדו אלה שטענו שאינטליגנציה מלאכותית ו/או משבר האקלים ו/או מיכון ואוטומציה ואובדן מקומות עבודה, וכמובן תאגידי ענק עם עוצמה של מדינות – כל אלה האתגרים הכי גדולים של המאה ה-21. לשיטתם, צרות ישנות כמו מגפות ומלחמות הן עדיין סיכון משמעותי – אבל בניגוד לעבר, אלה לא אירועים קיומיים לאנושות.
אל מול המחנה הזה, עמדו כותבים ואקדמאים שהצביעו על כך שזרעי הפורענות המיידיים ביותר אינם מונעים בידי טכנולוגיה, אלא בידי פוליטיקה כושלת. סדר עולמי רווי בעיוותים; מועצת ביטחון שלא מייצגת את העולם, ארגון בריאות עולמי בלי שיניים, גלובליזציה שמקדמת את המין האנושי ככלל, אך במקביל דוחקת מגזרים ולעיתים אומות אל מחוץ למעגלי השפע. כותבים כמו אן אפלבאום, ההיסטוריון טימותי סניידר או יאשה מונק הבהירו שהסדר הליברלי והדמוקרטיות שלנו מאותגרים, ושמנהיגים אוטוריטריים כמו פוטין הם סכנה חריפה, לא רק עוד חלק מהעבר. שלא במקרה, כל אלה הם מומחים שהתעסקו במזרח אירופה. זה לא שהם ואחרים (גם אני בספרי) התעלמו ממשבר האקלים, או ניסו להפחית מהצורך לנטר טכנולוגיות חדשות וחודרניות. אך תמונת העולם שלהם התמקדה בכך שבאמת ובתמים הדמוקרטיה הליברלית בסכנה, ושדיקטטורים, לאומנים, טרוריסטים, רדיקלים מהשמאל וכו' – הם איום בהחלט. ראו מה קרה מאז 2001: פיגועי 11 בספטמבר, שהיו אקט דתי-פונדמנטליסטי של טרור מזוויע ומצולם. מלחמות בעיראק ובאפגניסטן. עליית דאעש. ההפתעה הפוליטית הגדולה בהיסטוריה של ארצות-הברית, שהיא בחירת טראמפ. עוד לפני כן, הפרישה של הבריטים מהאיחוד האירופי. כל האירועים הללו נעו על הציר של פוליטיקה-דת-לאום. ובכל פעם, היו שראו בהם איזו מין אנומליה כזו, אירועים יוצאי דופן שאחריהם נחזור לשגרה. מבלי להבין שזו השגרה.
עכשיו הגיעה המלחמה באוקראינה ומוטטה לגמרי את האשליות. אלה לא שורה של מקרים יוצאי דופן במסלול של העולם אל הקידמה. זהו עידן חדש, ובעידן הזה מדינות עשויות בהחלט לאמץ לעצמן חזון אימפריאלי, לאיים בכוח על מדינות אחרות – ולאחר מכן גם להפציץ, לפלוש ולספח. ובשעה שרבים יעמדו נגדן בקהילה הבינלאומית, אחרים ישמרו על שתיקה, ואולי כזו שיש בה תמיכה. מושג המלחמה לא מת, מה שחשוב הוא לא רק מאזני הרווח של תאגידי ענק, שהם עלים נידפים ברוח אל מול מאבק אלים ומדינתי. אנשים מוכנים למות כדי להגן על מולדתם ואחרים מוכנים להיהרג כי פקדו עליהם להסתער למען המנהיג.
הדבר העצוב באמת הוא שלטווחים ארוכים, אכן משבר האקלים והכחדת המינים הם האיום החריף על הביטחון האנושי, אבל קשה להתמקד בהם כאשר קייב מופצצת, וריגה ווילנה חוששות שהן הבאות בתור. המושג של מלחמה חזר לחיינו, ובהתאם אומות ירחיבו את צבאותיהם. העולם ייכנס למרוץ חימוש, וזה ברור לגמרי; השאלה שצריך לשאול היא על חשבון אילו תקציבים ייקנו כלי הנשק החדשים.
הייתה הנאה מיוחדת, בייחוד ללאומנים, פופוליסטים, גזענים ולעיתים הוגים שמרנים מהשורה, להסביר עד כמה המערב חלוש ואבד עליו הכלח. לעיתים, בחלומותיהם, הם ראו צבא רוסי גדול שועט מהמזרח, במין בליצקריג מודרני. אבל לעיתים קרובות יותר הם פשוט טענו לריקבון עמוק במערב אירופה ובארה"ב, כזה שימנע מהן להתמודד עם איומים קיומיים. והנה באה המלחמה באוקראינה והתברר שההספדים השמחים לאיד הללו היו מופרזים.
שתי הטעויות הגדולות של פוטין כבר ידועות: חוסר ההבנה שלו שהאוקראינים מאומנים, מוכנים ויתנגדו כאומה מאוחדת לצבאו. והטעות השנייה – ניתוק מההוויה של הפוליטיקה הטרנס-אטלנטית, בין וושינגטון לברלין. הצאר בקרמלין לא הבין שהציבור במערב ידרוש ויקבל את התגובה החריפה ביותר האפשרית – לבד מהצהרת מלחמה ממש. הוא חשב ששוב יישמעו רק גינויים. והנה יש פה שתי מדינות במלחמה. אחת מהן גדולה, עשירה וגרעינית יותר מהשנייה. ואיפה עומדים בתור בסופרמרקט לקבל קילו סוכר? ברוסיה. איפה הכלכלה קורסת לגמרי? ברוסיה. היכן מתחולל פילוג פנימי והמנהיג מזהיר מ"גיס חמישי", מבטיח שרוסיה "תטוהר" ומבטיח לטפל ב"חלאות"? ברוסיה.
וכל זה קורה כי המערב איננו יקום מט לנפול; רוסיה, לעומת זאת, נראית כמו שידור חוזר, חיוור וחלוש מהעידן הסטליניסטי.
בעצם, הגלובליזציה מתרגלת עכשיו הליך של קטיעת איבר מאיבריה. עד לפני כמה שנים, היא הייתה בעצם כמו אפליקציית אינסטגרם. כולם היו יכולים להצטרף, ומה שמנצנץ יותר פוטוגני – מנצח. בהרבה מאוד מקרים, מה שניצנץ היה כסף, והאוליגרכים הרוסים (שהגדול בהם הוא פוטין, עם לפחות 100 מיליארד דולר שגנב מבני עמו). ילדי האוליגרכים חגגו באינסטגרם (האמיתי, לא הדימוי) את מכוניות היוקרה, המטוסים הפרטיים, התכשיטים והפרוות; הבת של דובר הקרמלין התמחתה במשרדי האיחוד האירופי. הגלובליזציה הייתה מועדון פתוח שכרטיס הכניסה היחיד שלו הוא כסף. כסף של סוחרי נשק? ברוך הבא. של משטר גנבים מרוסיה? בבקשה. לא שואלים שאלות בגן עדן, ממלכת שנגרילה לנצח, לכולם.
טוב, זה נגמר. המערב מצא לעצמו אויב, והוא מפעיל את שריריו. תוך שהוא מנסה להימנע ממלחמה גרעינית. והגלובליזציה? היא נוצרה בידי ארה"ב ומערב אירופה כדרך להשתית חזון ליברלי בעולם. היא תוכנית פוליטית. מי שרוצה להיות חלק ממנה, ממערכת סוויפט ועד לאינסטגרם, נדרש לשחק לפי כללים מסוימים. לאו דווקא להיות דמוקרטיה, אבל לפלוש למדינה אחרת ולהרוג אזרחים ללא הבחנה – זה לא. האיבר הזה, רוסיה, עובר קטיעה, חלקית או מלאה. הוא מוזמן לחזור, כשישחק לפי כללי המועדון.
מי לומד הכי טוב את מה שקורה באוקראינה? סין, כמובן. היא טובה בללמוד. גם היא מדינה גדולה וגרעינית, שיש לה תביעות טריטוריאליות מסביבה, ועומדת אל מול המערב. המשטר הסיני שרד משום שלמד את לקחי קריסת ברית-המועצות. זו איננה פרשנות; בכירי המפלגה נשלחים עד ימים אלה להשתלמויות שלמות שמסבירות את טעויותיהם של הסובייטים. כבר השנה הם יעברו השתלמויות על הכישלון (לפי שעה) של הרוסים. הם ינסו להסיק מסקנות. בסופו של דבר, גם במערב וגם במזרח יש הטוענים כי אוקראינה-רוסיה היא רק הקדימון לסיפור האמיתי. הסיני.
אם המלחמה תסתיים בהפסד של פוטין, יגברו כוחם של טיעונים מוסריים בזירה הבינלאומית — וההתמקדות בשליטה הישראלית בשטחים. צריכות להיות מסקנות לאומיות מהמלחמה, ולא רק טקטיות
למומחים צבאיים יש כבר מסקנות מעניינות. לדוגמה, אף ששני הצבאות מחזיקים טנקים בהיקף נרחב, לא התקיימו קרבות שריון בהיקף גדול. מה שכן קרה הוא שהאוקראינים פצחו בסגנון של מלחמת גרילה מהרגע הראשון, לא מנסים לבלום בקרבות גלויים את הפולשים, אלא אורבים להם עם טילי כתף. הרוסים נכשלו ועוד נכשלים באבטחת שרשראות האספקה שלהם לכוחות הלוחמים – המשאיות הן הטרף הקל ביותר – אבל מתברר שגם המטוסים ללא טייס, מתוצרת טורקיה, מצליחים לטפל היטב ברוב סוגי הכלים המשוריינים שהזרימו הרוסים. אין שום ספק שהתמונה האופיינית ביותר שיוצאת מאוקראינה בימים אלה, לבד מבית דירות מופצץ בחרקיב/קייב/מריופול, היא של שלד משוריין רוסי שרוף, לעיתים קרובות גופות חיילים רוסים לצידו. האוקראינים, בלוחמה פסיכולוגית שהקרמלין היה גאה בה, מצלמים את הגופות עם תעודות החוגר עליהן, ומעלים לקבוצות טלגרם. זו האפליקציה היחידה שאיננה חסומה ברוסיה; לעיתים כך שומעים הורים רוסים על מות בנם במלחמה. ההרתעה הרוסית, הרעיונות המיושנים על "דוב רוסי" מסתער – כל אלה מתגמדים מול חיילים אוקראינים שמגיעים לגדם משוריין ששרפו ומראים לרוסים בסרטון מה עושים לצבאם באוקראינה.
היעילות המדהימה של כלי הטיס הבלתי מאוישים, וחוסר היכולת הרוסי למנוע את שיגורם ופעילותם, גורמת לנזקים כבדים – גם מורליים – לצבא הרוסי. במקביל, מתברר שיש נשק נוסף במלחמה ובעימות מזוין מהסוג הזה: סנקציות. בדרך כלל, סנקציות הופעלו ככלי נלווה, או מקדים. המערב, שאיננו רוצה לקבוע "אזור אסור לטיסה" מעל אוקראינה, משום שהוא חושש שהפלת מטוסים רוסיים תוביל למלחמת עולם, משתמש באגרסיביות בסנקציות, והן לוחצות מאוד את הכלכלה הרוסית. ארגונים פרו-פלסטיניים וגורמי שמאל בארה"ב ובאירופה כבר מנסים לקשור בין המלחמה באוקראינה לבין ישראל והפלסטינים, חלק מהמאמץ המתמשך שלהם. הם מניחים את הקרקע לפעם הבאה שיהיה מבצע נגד חמאס ברצועת עזה, ומעוניינים לשכפל את היחס לרוסיה – והפעם, זו תהיה ישראל.
ברור לגמרי שהמרכיבים שהזכרתי כאן – מחולשת הטנק (שישראל גילתה את התורפה שלו במלחמת לבנון השנייה, וכתוצאה מכך האיצה את פיתוח מערכת ההגנה "מעיל רוח"), דרך השימוש בכטב"מים, המניפולציות ברשתות חברתיות, השימוש בסנקציות – צריכים להעסיק מאוד את ישראל, וכמובן את צה"ל. אך אלה מובנים טקטיים. אפשרות מרחיקת לכת יותר היא שאם המלחמה תסתיים בהפסד של פוטין, יגברו כוחם של טיעונים מוסריים בזירה הבינלאומית – והתמקדות בשליטה הישראלית בשטחים.
המו"מ שראש הממשלה בנט מתווך בו חשוב, אבל חשוב הרבה פחות מהסקת מסקנות לאומיות מהמלחמה, כולל שינויים מדיניים. יצחק רבין ז"ל, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, הגיע למסקנה אסטרטגית כפולה: שיש חלון זמנים נדיר מול העולם הערבי להסכמי שלום, ושאיראן היא האיום הקיומי שבו ישראל צריכה להתמקד. אלה היו הבחנות קריטיות שפרצו את הדרך למדיניות הישראלית בואכה הסכמי אברהם ופגישת סיסי-בנט-בן זאיד השבוע. כדאי מאוד שהדרגים הבכירים בישראל יתחילו בתהליכי חשיבה ולמידה, מבוססי עובדות. העולם השתנה, ומי שיבין איך, לפני אחרים, יזכה ביתרון.
ציטוט
"אל תעצור את התחרות אבל תראה אם אתה יכול למתן את המחירים. ועשה לי ככה, עם היד"
(שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת ועד תביעה במשפט נתניהו, מתאר את השיחה שבה הנחה אותו ראש הממשלה לפעול בענייני אלוביץ', בעלי בזק)
