נאום נשיא המדינה יצחק הרצוג, אמש
(צילום: לע"מ)
האם הנשיא יצחק הרצוג קנה את עולמו בנאום שלו אמש (ראשון)? במציאות המקוטבת של הפוליטיקה הישראלית כיום אין אופציה לקנות עולם. הרצוג עשה מה שנדרש ממנו לעשות כנשיא, והוסיף והלך עוד צעד או שניים מעבר לזה. בצד האופרטיבי הוא קרא לקואליציה לעכב זמנית את המרוץ לחקיקת הרפורמה המשפטית. הקריאה הזאת מציבה אותו, ברגל אחת, במחנה המחאה. היא מציירת את הקואליציה כסרבנית, כקיצונית, כמחפשת ריב ומדון, בכל מחיר. זה לא יפריע לשמחה רוטמן וליריב לוין להמשיך היום בשלהם, בכל הקצב.
אכן, המתקפה של הקואליציה על מערכת המשפט ועל כללי המשחק הדמוקרטיים יצרה גל מחאה שמפצל את החברה הישראלית. הנשיא מודאג מהשבר; אני מודאג יותר מהסכנה המסתמנת לדמותה ולערכיה של המדינה, מהסכנה למפעל הציוני. המאבק קיומי. הוא ניטש לא רק למען אלה שיוצאים להפגין אלא גם למען אלה שנשארים בבית. אין לי ספק איפה היה הרצוג במאבק הזה אלמלא כיהן בבית הנשיא.
המשבר משווע למבוגר אחראי. הרצוג נכנס לתפקיד הזה באופן טבעי: גם כפוליטיקאי, גם כעורך דין, הוא נהג כמי שמאמין שבקצה כל ריב יש הידברות, ובקצה כל הידברות יש הסכם. הסבר החמור שבו קרא את נאומו, הגערות המנומסות שלו כלפי שני הצדדים, הקשב שלו למטען הרגשי שחלקים בקואליציה נושאים איתם מאז ימי ההתנתקות, כל אלה הלמו את המצופה ממנו.
הוא לא שרף את הגשר למעורבות נוספת שלו בהמשך הדרך. גם זה לזכותו: אם גורמים בקואליציה יבקשו מתישהו לרדת מהעץ, הרצוג יהיה העץ. אבל למאמץ להיות בסדר עם שני הצדדים יש מחיר. הנשיא יכול היה להציב בפני הקואליציה תג מחיר ערכי. לבד ממשפט אחד, שהזכיר את הצורך לשמר את ערכי מגילת העצמאות, הוא לא עשה זאת.
2 צפייה בגלריה
מימין למעלה עם כיוון השעון: נתניהו, הרצוג, רוטמן ולוין
(צילום: קובי קואנקס, יואב דודקביץ', יונתן זינדל, חיים צח לע"מ )
חמש הנקודות שהעלה מספקות בסיס סביר למשא ומתן שלא קיים. חקיקה של "חוק יסוד: החקיקה" היא דבר חיובי, בתנאי שתוכנו לא ימית המתת חסד את הרשות השופטת; על יותר שופטים ויותר ייעול יש קונצנזוס, ואולי לכן אין עניין במערכת הפוליטית; לגבי עילת הסבירות ההצעה לא אומרת דבר. לגבי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא ברור מה היא אומרת. אם היא מבטיחה רוב אוטומטי לקואליציה - אין לה מקום, ואם היא לא מבטיחה רוב - אין לה סיכוי.
והעיקר, אין פרטנרים למשא ומתן. אנחנו מכירים את הבעיה מהמשא ומתן עם הפלסטינים: תוכנו של ההסכם ברור, אבל אין בשני הצדדים פרטנרים לחתום עליו.
הרבה ישראלים קיוו שהנאום של הנשיא הוא אות הפתיחה למהלך שיוריד את המשבר מסדר היום. זה לא קורה. מחוץ לכנסת וברחבי הארץ יפגינו היום עשרות אלפים, אולי יותר. ההתגייסות ההמונית, ההתמדה, ההשקעה האדירה של אנרגיה וכסף במחאה, מפתיעות לטובה. ההנחה הכללית הייתה שהישראלים מאסו בפוליטיקה, ויותר מכולם מאס בה הדור שצמח בתוך תעשיית ההייטק, על הפינוקים והאופציה שהיא מציעה לרילוקיישן. מתברר שהדרכון הפורטוגלי לא פוגע בזיקה למדינה, בגאווה הלאומית, בדאגה לעתיד, בכעס.
בתוך הכנסת יתנהל מאבק אחר. מרכיבי הקואליציה חשים שהגיעו לנקודת האל-חזור. ויתור שלהם היום, גם דחייה של שבוע, עלול להתפרש ככניעה למפגינים. הם לא ימצמצו ראשונים. יש בחוקים שהם מקדמים אלמנט אידיאולוגי: המפלגות החרדיות והמפלגות הכהניסטיות רואות במערכת המשפט סטייה חילונית, ליברלית, מהשקפת העולם שלהן; כך גם חלקים מסיעת הליכוד. זה מה שהם מבינים מניירות העמדה שמגישים להם אנשי ארגון קהלת, ארגון שמייבא לישראל רעיונות ליברטריאנים, דתיים, רדיקליים, שמקורם בארה"ב.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאבל לא פחות משיש כאן אידיאולוגיה ואינטרסים, יש יצר. רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שדוחף בדורסנות את החקיקה נגד מערכת המשפט, היה בן 25 בהתנתקות מרצועת עזה. בספרון שכתב הוא חוזר ומזכיר את החטאים של מערכת המשפט, לפי דעתו, כלפי מתנגדי ההתנתקות. הוא מבקש לנקום.
הנה הם, שלושת הנוקמים: רוטמן, לוין, שמטפח חשבון אישי עם מערכת המשפט מזה 20 שנה לפחות, ובנימין נתניהו, שמוכן להרשות רק לבן שלו לשפוט אותו. תישרף הדמוקרטיה, אבל הנקמה בוא תבוא.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
